בשבוע 27 התחלתי להיכנס לחרדה של החיים מבינה שאיכשהו הלידה מתקרבת יותר מאשר שהייתי בהתחלה, והאגואיסטיות שלי מתעוררת הפחד מלאבד את עצמי בתור אישה כן מלא נשים שיש להן ילדים שכחו מה זה טיפוח ונראות מוזנחות, פחד מפרטיות כאישה מול בעלה. פחד מידיעה שהתינוק תמיד איתי וצריכה לחכות מתי יבוא בעלי כדי לנשום אוויר ופתאום הופ הוא הולך לחבר ואני שוב תקועה ולא יכולה גם ללכת, נגמרו הימי קניון , בתי קפה, וכיף אני לא רואה שאותה הנאה לבד היא אותה הנאה שאת נגררת עם הילד שלך , טיסות, נופש, חול נגמר כי לטוס עם ילד זה נטל של החיים בעייני אם נוסעים לחופש זה כדי לנוח ולא כדי לקחת איתך את השיגרה. ולא אין לי אמא להשאיר איתה ואמא של בעלי בעד שלום עולמי היא לא נשארת עם הילד . אני מתחילה לשנוא את בעלי כי הוא אין לו על מה לוותר ורק אני מביאה וויתורים את הגוף שלי את הנפש שלי ואת הזמן שלי, והוא אחרי שנתת מעצמו אולי בגג 10 דקות בזה סיים את תפקידו . אני מתחילה לאבד את זה. קשה לי עם כל מה שמשתנה קשה לי להבין שחיים שלי הולכים להשתנות וחיי חברה זה אימהות עם ילדים? וזה הפגישות שלי עם חברות? סבל איום ונורא כל חיי חלמתי להיות אמא וגם כשניסיתי וניסיתי גם רציתי להיות אמא אבל עכשיו אני מתחילה לקבל רגליים קרות ואין אני לא אצליח בחיים להיות אחראית למישהו שתלוי בי זה רבתי עם בעלי על זה עכשיו ואנחנו לא מדברים ואמרתי שההורים שלו יכולים לקפוץ לי אבל הם יראו את הנכד שלהם רק בתמונות כי אם הוא לא מוותר מעצמו על כלום אז היא בבעלותי בלבד ושיקפצו לי כל המשפחה שלו מצידי שינחתו על קקטוס