הי בנות יש מישהי בוא ילדה בשבוע 37 ? יש לי צירים לא סדירים וכואבים מאוד מאוד…

אשמח לעזרה.. ההורים של בעלי מאוד מאוד מנסים להיות מעורבים מהבחינה שהם כל הזמן רוצים שניפגש עם הילדים וכל הזמן להיות איתם. לפני שילדתי היה לי מאוד כיף לבלות איתם, ועכשיו אני כל הזמן אני מפחדת שההורים שלי יהיו פחות אהובים. אני יודעת שזה לא בסדר מבחינתי (כמובן שהם נפגשים מלא -לפחות פעם בשבוע) אבל הם רוצים יותר..למשל בחול המועד ביקשו לקחת את הילדה כל יום במשך שבוע. ברור לי שזה מבורך העזרה הזו ואני אמורה להעריך וזו לגמרי שריטה שלי הפחד הזה שהילדים לא יכירו את הורי באותו מידה ולא יאהבו אותם באותה מידה ( להורים שלי קשה לבוא כל הזמן - הם מגיעים גם כן פעם בשבוע בערך) . מאיפה החשש הזה נובע? שאמא שלו כל הזמן אומרת לי שהיא מפחדת להיות הסבתא הלא אהובה כי תמיד יש צד אחד אהוב יותר. או שלפני הלידות היא אמרה לי משפט מאוד מוזר ושאלה אותי את השאלה הבאה- הילדים שלנו יהיו בעיקר איתה נכון? והסבירה שלאמא שלי אמורים להיות מלא נכדים כי יש יותר ילדים( מה שבפועל לא נכון) אז שלא אמנע זאת ממנה. הייתי בהלם בזמנו ובעיני אלו משפטים נוראיים שגרמו לי לפחד שזו המטרה שלה. לא יודעת מה לעשות אבל נמאס לי מהמלחמות האלו. וכשאני מנסה להיות נחמדה כמו פעם הם ״לוקחים את כל היד״ ומציעים לי שניפגש גם מחר ומחרתיים ואחרי… ובלה בלה זה מייצר ביני לבין בעלי הרבה חיכוכים וזה באסה כי באמת שחוץ מזה אנחנו לא רבים מה דעתכן על הסוגייה? :)

בנות אני ממש חייבת לפרוק קצת… קצת רקע שתבינו את המצב… יש לי ילד בן שנתיים תכף🪬 ילדתי לפני כמעט חודש בת. אימא שלי נפטרה מהמחלה כשהייתי בת 13. יש לי שתי אחיות, אחת בת 22 ואחת בת 14 בוגרת מאוד. אין לי שום אבל שום עזרה מאף אחד בעולם, אני לבד בהכוללללל. למדתי להתמודד עם דברים שמעולם לא חשבתי שאצליח, גם דברים שהיו נראים משימה בלתי אפשרית עבורי… בעלי רוב שעות היום בעבודה וגם כשהוא בבית הוא בעיקר נח או ישן כי עובד קשה בשעות לא שעות. משמע, אני עושה הכול לבדדדדד בלי שום עזרה! באמת שציפיתי קצת לעזרה מאחיות שלי, אחותי הקטנה גרה שני בניינים ליידי, כל החיים שלי הייתי למענה, כל החיים שלי ויתרתי על עצמי ועל החיים שלי בשבילה ועכשיו כשאני צריכה אף אחד לא כאן בשבילי. הלידה שלי הייתי מאוד טראומתית עבורי ועוד אחר כך לקח לי המון זמן להתאושש גם מהטראומה וגם מהכאבי תופת שהיו לי והייתי צריכה להתמודד עם הכול לבד עם שני ילדים קטנים ובית לבד!!! אף אחד לא ניגש לראות אם אני בטוב, אף אחד לא ניגש לפחות לתת לי לשטוף את הגוף קצת להתרענן… כלום. ביקשתי המון פעמים מאחותי וכל פעם תירוץ אחר וזה אחרי שהיא זאת שחיכתה וכל כך התרגשה שיהיו לה אחיינים וכל כך חיכתה כבר שאלד… ועכשיו? איפה היא? לא מוכנה אפילו להגיע לשחק קצת עם אחיין שלה… כשביקשתי היא פשוט ענתה לי- ״זאת בעיה שלי שבחרת להביא צמודים? טוב שלא קבעת איתי לפני שהבאת שאני צריכה לעזור לך בגלל זה״. אני מזכירה לכן שזאת ילדה שנתתי לה את כל עולמי…. אנשים זרים רואים אותי ושואלים לשלומי ומציעים לי עזרה והמשפחה שלי לא… איך זה הגיוני???? חמותי עוזרת מידי פעם וגם לרוב מתחמקת… כל החיים שלה היא חיכתה לנכדים ואיפה היא עכשיו??? אף אחד לא רואה אותי? אף אחד לא שם לב שגם אני צריכה רגע אחד??? אני באמת מודה על הזכות שקיבלתי אני לרגע אחד לא מתלוננת אני רק מאוכזבת מהאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אליי והכי לדאוג לי והם לא נמצאים פה בשבילי ברגעים שאני הכי זקוקה!!! אני כל כך מאוכזבת, כל כך פגועה… לא יודעת כבר איך להכיל את זה. פשוט אמרתי להם היום שאני רוצה לנתק איתם כל קשר כי אם הם לא כאן כשאני צריכה אותם אז למה בעצם הקשר הצבוע הזה???? עצוב….

חייבת שתרגיעו אותי אני בחרדות לקראת הלידה לידה ראשונה ילדתי בניתוח ועכשיו אני לקראת לידה שניה וכל עיניין הלחיצות מלחיץ אותי איך לוחצים ? זה שאלה מטומטמת אבל אם לא אדע ללחוץ נכון אוףףף מלחיץ אותי הסיפור הזה

שבוע 18, מרגישה סוג של דקירה וכאבים בבטן האמצעית באזור התבור כשאני קמה והולכת..הייתי בבדיקה היום והכל תקין. קרה למישהיא?