בנות אני ממש חייבת לפרוק קצת… קצת רקע שתבינו את המצב… יש לי ילד בן שנתיים תכף🪬 ילדתי לפני כמעט חודש בת. אימא שלי נפטרה מהמחלה כשהייתי בת 13. יש לי שתי אחיות, אחת בת 22 ואחת בת 14 בוגרת מאוד. אין לי שום אבל שום עזרה מאף אחד בעולם, אני לבד בהכוללללל. למדתי להתמודד עם דברים שמעולם לא חשבתי שאצליח, גם דברים שהיו נראים משימה בלתי אפשרית עבורי… בעלי רוב שעות היום בעבודה וגם כשהוא בבית הוא בעיקר נח או ישן כי עובד קשה בשעות לא שעות. משמע, אני עושה הכול לבדדדדד בלי שום עזרה! באמת שציפיתי קצת לעזרה מאחיות שלי, אחותי הקטנה גרה שני בניינים ליידי, כל החיים שלי הייתי למענה, כל החיים שלי ויתרתי על עצמי ועל החיים שלי בשבילה ועכשיו כשאני צריכה אף אחד לא כאן בשבילי. הלידה שלי הייתי מאוד טראומתית עבורי ועוד אחר כך לקח לי המון זמן להתאושש גם מהטראומה וגם מהכאבי תופת שהיו לי והייתי צריכה להתמודד עם הכול לבד עם שני ילדים קטנים ובית לבד!!! אף אחד לא ניגש לראות אם אני בטוב, אף אחד לא ניגש לפחות לתת לי לשטוף את הגוף קצת להתרענן… כלום. ביקשתי המון פעמים מאחותי וכל פעם תירוץ אחר וזה אחרי שהיא זאת שחיכתה וכל כך התרגשה שיהיו לה אחיינים וכל כך חיכתה כבר שאלד… ועכשיו? איפה היא? לא מוכנה אפילו להגיע לשחק קצת עם אחיין שלה… כשביקשתי היא פשוט ענתה לי- ״זאת בעיה שלי שבחרת להביא צמודים? טוב שלא קבעת איתי לפני שהבאת שאני צריכה לעזור לך בגלל זה״. אני מזכירה לכן שזאת ילדה שנתתי לה את כל עולמי…. אנשים זרים רואים אותי ושואלים לשלומי ומציעים לי עזרה והמשפחה שלי לא… איך זה הגיוני???? חמותי עוזרת מידי פעם וגם לרוב מתחמקת… כל החיים שלה היא חיכתה לנכדים ואיפה היא עכשיו??? אף אחד לא רואה אותי? אף אחד לא שם לב שגם אני צריכה רגע אחד??? אני באמת מודה על הזכות שקיבלתי אני לרגע אחד לא מתלוננת אני רק מאוכזבת מהאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אליי והכי לדאוג לי והם לא נמצאים פה בשבילי ברגעים שאני הכי זקוקה!!! אני כל כך מאוכזבת, כל כך פגועה… לא יודעת כבר איך להכיל את זה. פשוט אמרתי להם היום שאני רוצה לנתק איתם כל קשר כי אם הם לא כאן כשאני צריכה אותם אז למה בעצם הקשר הצבוע הזה???? עצוב….