משתמשת פורטי27 בספטמבר 2026 בשעה 17:34
פוסט פריקה, זה קצת מגילה אבל אשמח לתמיכה😔
אני ובעלי דתיים, הכרנו בשידוך, וההיכרות שלנו הייתה יחסית קצרה — תוך בערך 7 חודשים כבר התחתנו. שבועיים אחרי החתונה כבר נקלטתי להריון, ותשעה חודשים אחרי החתונה כבר היינו הורים.
אני כמובן לא מתחרטת על הילדה שלי אפילו לרגע. אני אוהבת אותה והיא הדבר הכי יקר לי בעולם.
אבל אני כן מרגישה כבר שנים צביטה על התזמון.
אני מרגישה שלא הספקנו להיות מספיק "אנחנו" לפני שהפכנו להורים. לא טיילנו מספיק, לא טסנו לחו"ל, לא הייתה לנו באמת תקופה של זוג צעיר בלי אחריות — לקום בבוקר ולהחליט מה עושים היום, לנסוע לאנשהו ספונטנית, פשוט ליהנות אחד מהשני.
ועכשיו, אחרי שקראתי לאחרונה שיש מצבים שבהם רבנים מסוימים מתירים מניעה גם לפני הריון ראשון, פתאום כל ה"מה אם..." חזר אליי בעוצמה.
אולי יכולנו לחכות שנה.
אולי היינו מספיקים לטייל.
אולי היינו בונים עוד קצת את הזוגיות לפני הילדים.
ואני יודעת שאי אפשר לדעת מה היה קורה, ושגם אז לא בטוח שהיה לנו היתר או שהיינו בוחרים לדחות. אבל המחשבה הזאת פשוט לא מרפה ממני.
אני מרגישה שאני מתאבלת על תקופה שלא הייתה לי.
ועכשיו זה אפילו יותר כואב כי יש לנו כבר ילדים, ואי אפשר פשוט "לחזור אחורה". אפילו טיול של יומיים לבד כרגע קשה לנו מאוד כי אין לנו מי שישמור עליהם.
אני מוצאת את עצמי פותחת את הנושא שוב ושוב מול בעלי, וכבר מרגישה שאני חופרת לו 😔
אני מפחדת שזו תחושה שאסחוב איתי כל החיים — המחשבה על החיים שהיו יכולים להיות לנו.
יש פה עוד מישהי שהרגישה ככה?
לא חרטה על הילדים — אלא חרטה או עצב על התזמון ועל הזוגיות שלא הספקתן לחוות לפני שהפכתן לאימהות?
אשמח ממש לשמוע איך התמודדתן עם זה. ❤️
💬12 תגובות
