פתאום מתחילה לפחד מרגע האמת והלידה עצמה. אפילו קצת מהגידול של הילד. שלא כמו לשחק עם ילד שהוא לא שלך ותכף יחזור לאימו ואקבל את זמני לעצמי בחזרה. בשלב הזה כבר הכל הופך למוחשי יותר והבטן גדלה מיום ליום יותר ויותר והתנועות ממש מתחזקות וזה מלחיץ אותי מעט. אשמח לחיזוקים מכאלו שכבר עברו לידה וכמה רגעים של אובדן העצמאות. שבוע 32.
הריון ולידההריון ולידה
💬4 תגובות

תגובות (4)

משתמשת פורטי
משתמשת פורטי23 בספטמבר 2020 בשעה 05:43
ואו מאמי תנסי להיות רגועה, הכל יהיה בסדר אני אמא מגיל 19 והבת שלי כבר בת שש, דקה אחרי שהיא יצאה הבנתי שרק באותו הרגע יש לי באמת משהו שהוא שלי, כיאלו כל מה שהיה עד לאותו הרגע חסר משמעות. ברגע שתלדי בעזרת ה' הכל יהיה בסדר שתהייה לך לידה קלה ביידיים מלאות ❤
משתמשת פורטי
משתמשת פורטי23 בספטמבר 2020 בשעה 06:03
החששות שלך לא מופרכות. וזה טוב שאת מכינה את עצמך למציאות. א.ב.ל. האוצר שתקבלי יהיה כל כך משמעותי, ממלא באושר , שהכל מתגמד לך מול האושר הזה.
משתמשת פורטי
משתמשת פורטי23 בספטמבר 2020 בשעה 06:10
קודם כל אומר לך שמה שאת מרגישה זה הכי לגיטימי בעולם ואני באמת חושבת שהדבר הכי מפחיד בלהפוך לאמא זה אפילו לא האחריות שבאה עם זה אלא אובדן העצמאות. יכולה להגיד לך שהיה לי דיכאון אחרי לידה בעיקר בגלל זה. לא רק התינוק שלך חסר אונים אלא גם את. הוא תלוי בך ואת בו. לי מה שעזר זה רק הזמן ועם הזמן הזה הגיעה ההשלמה שזה החיים של להיות אמא, את לא עצמאית עד שהם לא עצמאים כי זאת מערכת יחסים הכי מדהימה בטבע והכי הדדית בטבע. את תורמת מהאנושיות שבך לתינוקי הקטן הזה ועם הזמן הוא מפתח אנושיות משל עצמו. היום אני 4 ימים אחרי לידה שניה ובגלל שההבנה הזאת חקוקה כבר הרבה יותר קל. אל תפחדי להגיד שקשה כשיהיה קשה, אין טעם להיות גיבורה, זה רק יוריד אותך יותר למטה. יש לנו נטייה להראות ששום דבר לא חודר וככה גם את יוצרת ציפייה למשל אצל הבן זוג שהכל תקין וככה הוא גם מתייחס אלייך אפילו שלא הכל תקין. מותר לך להישבר ומותר לך לכאוב ומותר לך לקבל תמיכה ותבקשי את התמיכה הזאת כי זה מה שיעזור לך לצאת משם מהר יותר
משתמשת פורטי
משתמשת פורטי23 בספטמבר 2020 בשעה 10:36
איזה מקסימות אחץתן, אחת אחת! תודה על החיזוק והשיתוף בניסיון.

פוסטים נוספים שיכולים לעניין אותך

מדוע נשלחת אליי...? חייבת לשתף אתכן במשהו שקרה לי אתמול: קיבלתי שובר מתנה מאבא למיס ביז (קוסמטיקה שבאה אלייך הביתה). הזמנתי לי מניקור ופדיקור לקראת הלידה (שבוע 39+6). על הדלת דופקת בחורה שכל כולה 100 אחוז שרירים וחיטובים ו0 אחוז שומן. אני בולעת את רוק הקנאה שלי והוא נעלם היטב בתוך כרס ההריון העצומה שלי, ומזמינה אותה להיכנס תוך שאני מודה לאל הטוב על כך שבעלי נמצא בעבודה. אנחנו מתחילות בטיפול וחיש קל השיחה גולשת ל- איך את נראית ככה? (זה לא אני התחלתי- זה היא שזרקה איזה משהו). מה מסתבר? 19 שנה! 19 שנה שהבחורה לא נוגעת בסוכר. בכלל! וגם לא בפחמימות (חוץ מתפוחים). היא גם לא אוכלת מוצרי חלב (כי זה מנפח). ממה את חיה? אני שואלת בדאגה. מחזה עוף, טונה והמון סלטים. אני אוהבת סלטים, היא אומרת לי בחיוך. את לא בדיכאון מזה? אוכל זה שמחת חיים? אני ממשיכה לנסות ולהוציא ממנה שמץ אנושיות... לא...שמחת חיים זה ללכת קלילה ברחוב ולהיכנס לחנות ושהכל נראה עלייך פצצה. הרבה יותר מדכא אותי אם דברים לא יושבים עליי יפה בחנות. לכל מקום היא הולכת עם צידנית האוכל שלה. במסעדות היא לא אוכלת כי "מי יודע מה הם שמים שם באוכל".... מצד אחד- וואו. פנאטיות. חולני נכון? מצד שני- אולי יש צדק בדבריה? הרי אני באמת מסתובבת אומללה חלק נכבד מהיום בגלל אי נוחות בתוך הגוף שלי. האם זה שווה כפית נוטלה? פרוסת עוגה? אז אולי השיעור שאני אקח מהחד קרן המוזרה הזו שנכנסה אליי הביתה היא להוריד סוכר. לגמרי. לא ממתקים, לא עוגות, לא קינוחים. פשוט בלי. אומרים שאם מתמידים זה הופך להיות משהו שאתה בכלל לא רוצה.... מה דעתכן?
הריון ולידההריון ולידה
💬8 תגובות