מדוע נשלחת אליי...? חייבת לשתף אתכן במשהו שקרה לי אתמול: קיבלתי שובר מתנה מאבא למיס ביז (קוסמטיקה שבאה אלייך הביתה). הזמנתי לי מניקור ופדיקור לקראת הלידה (שבוע 39+6). על הדלת דופקת בחורה שכל כולה 100 אחוז שרירים וחיטובים ו0 אחוז שומן. אני בולעת את רוק הקנאה שלי והוא נעלם היטב בתוך כרס ההריון העצומה שלי, ומזמינה אותה להיכנס תוך שאני מודה לאל הטוב על כך שבעלי נמצא בעבודה. אנחנו מתחילות בטיפול וחיש קל השיחה גולשת ל- איך את נראית ככה? (זה לא אני התחלתי- זה היא שזרקה איזה משהו). מה מסתבר? 19 שנה! 19 שנה שהבחורה לא נוגעת בסוכר. בכלל! וגם לא בפחמימות (חוץ מתפוחים). היא גם לא אוכלת מוצרי חלב (כי זה מנפח). ממה את חיה? אני שואלת בדאגה. מחזה עוף, טונה והמון סלטים. אני אוהבת סלטים, היא אומרת לי בחיוך. את לא בדיכאון מזה? אוכל זה שמחת חיים? אני ממשיכה לנסות ולהוציא ממנה שמץ אנושיות... לא...שמחת חיים זה ללכת קלילה ברחוב ולהיכנס לחנות ושהכל נראה עלייך פצצה. הרבה יותר מדכא אותי אם דברים לא יושבים עליי יפה בחנות. לכל מקום היא הולכת עם צידנית האוכל שלה. במסעדות היא לא אוכלת כי "מי יודע מה הם שמים שם באוכל".... מצד אחד- וואו. פנאטיות. חולני נכון? מצד שני- אולי יש צדק בדבריה? הרי אני באמת מסתובבת אומללה חלק נכבד מהיום בגלל אי נוחות בתוך הגוף שלי. האם זה שווה כפית נוטלה? פרוסת עוגה? אז אולי השיעור שאני אקח מהחד קרן המוזרה הזו שנכנסה אליי הביתה היא להוריד סוכר. לגמרי. לא ממתקים, לא עוגות, לא קינוחים. פשוט בלי. אומרים שאם מתמידים זה הופך להיות משהו שאתה בכלל לא רוצה.... מה דעתכן?