אני רוצה לדון פה בסוגיה שהיא סוג של לא מדוברת או מתביישות לדבר עליה אני דניאל…

אני רוצה לדון פה בסוגיה שהיא סוג של לא מדוברת או מתביישות לדבר עליה אני דניאל בת 30 אמא ל3 ואני מתמודדת נפש יש לי פוסטראומה מורכבת מאוד, יש לי הפרעת פאניקה, חרדת בריאות שמנהלת את חיי ואו סי די (לא,לא בקטע של ניקיון וסדר, בקטע של טקסים קשים ומחשבות טורדניות שמובילות להתקפי חרדה) כל הלידות שלי מושלמות אחת אחת אבל אחריהן באה נפילה. וזה קשה לכולנו, למשפחה שלי ולי אני לא אמא תקתקנית שהבית שלה מסודר ומדוגם בגלל המצב שלי אבל אני מאוד משתדלת, אני לא מזניחה את הילדים שלי ונותנת להם את הלב הנשמה ומה שיש לי, כלכלית נפשית ופיזית, אני שוברת את הגב בשביל שיהיה להם טוב, אני לא עובדת כי אני נכה של משרד הבטחון, אבל אני תמיד שם בשבילם ולא מחסירה מהם כלום גם כשאני בהתקף חרדה הכי קשה שיש אני תמיד דואגת שיהיה איתם מישהו שאני סומכת עליו רציתי להגיד רק שקשה לי - ושזה בסדר שקשה לי זה בסדר להיות אחרי לידה ושיהיה לך קשה, זה בסדר להתמודד נפשית עם קשיים וזה בסדר לדבר ולנרמל את זה, אני 5 שנים בלופ הזה מאז שילדתי את בני בכורי והתפרצה אצלי הפוסט טראומה, אני אפילו לא יודעת למה אני כותבת לכן אולי כדי שישמעו את הקול שלי ושיהיה לי מקום לפרוק בו יש ימים שממש קשה לי שלא בא לי לצאת מהמיטה ואני עושה מאמצים כבירים בשביל הילדים שלי יש כאלה שישפטו אותי ויגידו לי למה הבאת ילדים אם זו ההתמודדות שלך אבל זו ראיה לא נכונה כי הם הכוח שלי והחוזק שלי, לא הבאתי אותם כדי לרפא את הנפש שלי, רציתי ילדים. ואני עדיין רוצה אותם בחיי, ויש להם גם אבא שהוא איש כוחות הבטחון שקורע את התחת כדי שיהיה להם טוב יש להם בית חם ומושקע ואני לא מתנצלת על כלום, אבל אני פה לנרמל את הקושי ולהגיד שאם גם את מתמודדת נפש זה בסדר גמור ולא הופך אותך ללא נורמלית, לא פגעת באף אחד ואת אישה מוצלחת כי את אמא מוצלחת ואישה מוצלחת בפניי עצמך! אני מנסה להזכיר לעצמי את זה גם ברגעים קשים זהו רציתי רק לפרוק את זה מעליי