חוויית המעבר מילד אחד לשניים: מה אף אחד לא אומר

וואי חשבתי שרק אצלי ואני לא מפסיקה לבכות שהבכור עכשיו אצל סבתא שלו כבר מלא זמן גם בסוף ההריון וגם עכשיו כשהגיע הקטן החדש אני לא מפסיקה לבכות מהגעגוע אליו

לא יודעת למה את חושבת שזה בעיקר אצל צמודים אצלי לא צמודים הבדל של שלוש שנים ובעיניי זה הרבה יותר קשה הוא אומר לי שהוא מתגעגע אליי שלוש שנים שלמות הוא היה במרכז זה הרבה יותר שובר לב

מבינה אותך מאוד. הייתי שם. עם צמודים בהפרש של שנה בדיוק. מלא בכי ומצפון… אבל ככל שעבר הזמן הבנתי משהו: אמליץ לך בעיקר על שינוי מחשבתי. לא לקחת ממנו כלום - ההפך. נתת לו את המתנה הכי גדולה בעולם. נתת לו במתנה את החבר/ה הכי טובים שלו. נתת לו מלא לילות של צחוקים בחדר, עם מי לחלוק חוויות, גם ללמוד לוותר ולחלוק. התקופה של ההתחלה זה קשה בעיקר לנו - ילדים מסתגלים מהר. עוד קצת בע״ה ואת תראי שהם לא יכולים להיפרד אחד מהשני. ואת תראי איזה כייף יהיה לכם ❤️❤️❤️ וכמה הלב מתרחב. וכמה שהם כמו אחד. מזל טוב יקרה בע״ה שתראי רק נחת מהם ומכל הבאים אחריהם ❤️🫶🏼

כשהבנתי שלא לקחתי לו כלום אלה הבאתי לו מתנה השתנה לי כל הראיה . אני שיתפתי אותו המון ודיברתי איתו ונתתי לו זמן איכות לבד . זה היה מדהים

יש לי שלושה צמודים ועכשיו בהריון רביעי זה המתנה הכי גדולה שאת יכולה לתת לילד הזה!! הילדים כלכך אוהבים אחד את השני, הם החברים הכי טובים, תמיד יש להם עם מי לשחק ועם מי לריב. זה בעיניי היופי. תביני שהגדול שלי בן 5 (אחריו 3 ושנה וחצי) והוא כבר שאל אותי כמה פעמים מתי יהיה לנו עוד תינוק או תינוקת בשבילם זה המתנה הכי גדולה שיש

חכי לשלישי... בתור ילדה בכורה בעצמי שאני מרגישה בגוף את הכאב של הגדולה... היא אומרת לי "הלוואי שיכולתי להיות שוב קטנה כמו עילם ויותם (אחים שלה)"... אני שואלת למה והיא אומרת כי אז תחזיקו אותי ותחבקו אותי כל הזמן... היא בת 5 ואני מרגישה שאני מפספסת את השנים החשובות האלה שהיא עוד מתמסרת לחיבוקים...