פתחו אצלנו סושי חדש עם פס הריון הכול מכינים מול העיינים נקי ומסודר הייתם קונות…

היי בנות, אשמח לשתף ולהתייעץ איתכן כי אני מרגישה ממש אבודה… אני ובעלי נשואים כבר המון שנים, ויש לנו ילדה בת שנתיים. אני כרגע בהריון שני. פעם הייתי מאוהבת בו עד עמקי נשמתי, הוא היה נסיך החלומות שלי. לפני כ-5 שנים היה לי חשד לגבי מישהי בעבודה, אבל לא היו לי הוכחות והוא הכחיש אז המשכתי הלאה. לפני כמה חודשים, ממש בתחילת ההריון, פתחתי בטעות את הטלפון שלו וראיתי תיקייה שמורה עם המון סרטוני סקס ותמונות של נשים עירומות. חשוב לי לציין תמיד ידעתי שהוא צופה בפורנו וזה פחות הפריע לי, זה הרגיש “רגיל”. אבל פה גיליתי תיקייה שמורה בטלפון עם מעל 100 תמונות וסרטונים, וגם תמונות של מישהי מהעבודה החדשה שלו שהוא הוריד מהטיקטוק שלה. זה פשוט הגעיל אותי ברמות, משהו בי נשבר. מאז כל מה שקשור לסקס עושה לי בחילה. מאותו רגע ההרגשה שלי כלפיו השתנתה לגמרי. אני כבר לא מרגישה אליו משיכה, לא רואה בו את הגבר שהכרתי, אלא ילד שנשלט על ידי היצרים שלו. בזמן הזה הוא לא ידע שאני בהריון ותוך כדי ריב על הנושא הזה סיפרתי לו, במקום בהפתעה כמו שתכננתי. מאז אני מרגישה אדישה. כלום כבר לא מזיז לי ממנו. וזה רק נהיה יותר קשה.. לפעמים אנחנו שוכבים כשאני לא באמת רוצה, וכמה פעמים גם כשאמרתי שכואב לי, זה כאילו לא עניין אותו הוא בשלו ורק רוצה לספק את עצמו ולגמור יש גם דרישות שמרגישות לי שהוא מנסה להפוך אותי לבחורות מהסרטונים שהוא רואה כאילו אני רק הבובת מין שלו שמספקת את הצרכים המגעלים שלו אני מרגישה שאני רק שוקעת. אני אמורה ללדת בקרוב, ובמצב הנפשי הזה זה מפחיד אותי. לא שיתפתי אף אחת לא משפחה ולא חברות כי אני באמת מתביישת. אבל כבר לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה אבודה, לבד, ופגועה ממש מרגישה שהוא ממש שבר אותי איבדתי את התמימות היפה שהייתה בי ואת השמחה ואני רואה שהכל אפור.. מזל שהבת שלי קצת מאירה לי את החיים ועושה לי טוב על הלב מה הייתן עושות במקומי? ואיך מתמודדים עם אובדן אמון, תחושת גועל, וירידה במשיכה במיוחד כשיש ילדים בדרך? תודה לכל מי שקראה ותגיב❤️

סיפור לידה- נתחיל מזה שתמיד חשבתי שהסיפורים האלה קורים רק לנשים אחרות, כאלה שנראות לי הרבה יותר חזקות ממני (לא פיזית — מנטלית). אבל אז הגיע הלילה שהפך אותי ללביאה. שישי בערב, 23:35. טפטופים. לא יודעת אם זו ירידת מים, אבל משהו בי מתחיל לזוז. אני מארגנת תיקים, מחליפה לבן הגדול, מתארגנת לחדר לידה. עוד טפטופים. אני תופסת שזה באמת קורה. אני נכנסת להתקלח, אומרת לבעלי שיתקשר לאמא שלי. מבקשת ממנו מיליון דברים — ברור שהוא שוכח חצי 😂 אנחנו יוצאים, מורידים את הגדול אצל אמא שלי ויוצאים לדרך. אני מחוברת לטנס, מתחילים צירים חזקים וצפופים. כאלה שאני בטוחה שעוד רגע אני יולדת ברכב. אני כבר לא מסוגלת לדבר עם בעלי או אמא שלי; רק להתמקד בכל ציר. והטנס? הטנס הציל אותי. מגיעים למיון בצרחות שאני חייבת אפידורל דחוף. אני מרגישה שאני יולדת עכשיו. האחות בודקת — פתיחה 3. אני בהלם. בעלי בדיוק מסיים לפתוח תיק, אמא שלי חונה, וכולם שומעים “פתיחה 3” וצוחקים. ואני? עם צירים של ה’ ישמור, מרגישה שאני הולכת למות. הטנס על המקסימום, אין יותר לאן לעלות. ואני רק ב-3. ואז… מגיע הציר. ציר מהסוג שלא דומה לכלום — דקה וחצי של מוות. אני צועקת שיש לי קקי במיון כמו משוגעת 😅. האחות בודקת שוב. אני מרגישה שמשהו קורה ושואלת אותה: “כמה?? כמה??” היא אומרת: “פתיחה מלאה. נכנסים לחדר לידה.” אמא שלי צועקת “יש!!!” ואני מתפרקת בבכי: אין אפידורל. אני הולכת ללדת בלי אפידורל. אני, שכל דבר קטן כואב לי. אני אומרת שאני לא מסוגלת, שאני לא אצליח. שאני חייבת אפידורל. האחות מסתכלת עליי ואומרת: “את כבר שם. הראש בחוץ. כמה לחיצות וזה נגמר.” נכנסים לחדר לידה — 4 אחיות, 2 רופאים, כולם מדברים, מלא רעש. אני בשיא הפחד. הכול תלוי בי. אני בלי אפידורל. אני לא מאמינה שאני באמת עושה את זה. אני לוקחת נשימה ואומרת בקול: “אני צריכה שקט.” מסתכלת על האחות ושואלת: “מה לעשות?” היא מסבירה. אני עושה בדיוק מה שהיא אומרת. שלוש לחיצות — והנסיך שלי בחוץ. 3.100 קילו. 39+6. הגעתי למיון ב־1:44. הוא נולד ב־2:06. ⸻ אני כותבת את זה כדי שכל אישה תדע: הגוף שלנו הוא פלא עולם. גם כשאנחנו לא מאמינות בעצמנו — הגוף יודע. הוא זוכר, הוא פועל, הוא נותן חיים. אנחנו הרבה יותר חזקות ממה שנדמה לנו. אנחנו לביאות. 🦁💛