שבוע 23 עליתי 8 קילו האם הגיוני?????

לחיסון שעלת ואנטי די שבוע 28 צריך הפנייה או שאפשר להגיע לאחיות ולהתחסן?

איזה כיף בשעה טובה ילדתי בת בשבוע 41 אמאאאא איזה שיחרור הקלה תודה לבורא עולם אלף פעם ״מזמור לתודה ״🙏🙏🙏🙏

ילד שלישי… כמה שזה מרגש, נכון? כל ילד מביא איתו עולם שלם, אבל בשלישי יש משהו אחר. משהו יותר בטוח, יותר בשל, יותר אימהי. בילד הראשון את נמצאת בתוך חלום מטורף — חלקו מרגש, חלקו מבלבל. את מנסה להבין איך מחזיקים את היצור הקטן שתלוי בך בכל נשימה. מנסה להחלים, ללמוד, להשתפר… ממקלחת למקלחת, מהאכלה להאכלה. קוראת, חוקרת, נוגעת בלילה באצבעות שלו רק כדי לוודא שהוא באמת כאן. בילד השני מגיעה הכאפה: עוד תינוק שצריך אותך, עוד לב שאת אחראית עליו. את מנסה להסתדר בתוך כל העומס, בין הרגעים שהבעל נעלם – מילואים, עבודה, שעון שלא עוצר. את מנסה להרגיע את הגדול שלא יקנא, לשמור על הקטן שלא יידחק, והמצפון? עובד שעות נוספות בלי הפסקה. אבל בילד השלישי… את כבר יודעת. את בשלה. זה צ’יפס. ובכל זאת — הלב מתפוצץ מאהבה, והראש מתפוצץ מעומס. שום דבר לא מכין אותך לזה שהמחשבות לא יעצרו: שלאף אחד מהילדים לא יחסר, לתת תשומת לב, לבשל, לארגן, לשאוב, להאכיל, להחזיק את הבית ואת הלב של כולם ביחד. ובתוך כל זה… איפה הבעל? לפעמים אנחנו שמות אותו בצד בלי כוונה, בלי זמן. אין רגע לעצור ולחשוב איך הוא מרגיש, איך הוא מתמודד. ואז פתאום הוא צץ במחשבות שלך — הוא רעב? הוא בסדר? — והוא מופתע שנזכרת בו. גם להם לא פשוט, וגם הם מעכלים את המציאות החדשה מזווית אחרת. ובתוך כל זה — מי דואג לך? כמה שאנחנו מוזנחות אחרי לידה, לפעמים עד כאב. רצות בין כולם, שוכחות לשתות, לצחצח שיניים , לנוח, לאכול. שוכחות שמותר גם לנו רגע. אין לנו זמן להתקלח בשקט, להתאפר, לשבת. לפעמים אפילו לחשוב. אנחנו נותנות את עצמנו עד הטיפה האחרונה — ומתאפסות איבר אחרי איבר, כאילו זה חלק מהתפקיד ובסוף, כשאת מסתכלת על שלושת היצורים הקטנים האלה, את מבינה עד כמה הם זקוקים לך. עד כמה הם תלויים בך. כמה זה מרגש להביא חיים לעולם — לאהוב, לטפל, לתת את כל כולך. זו שליחות, זו מתנה, זו אהבה שאין לה סוף. רק שיישארו לנו בריאים, מאושרים, עטופים בלב שלנו. וכמה שהלב הזה גדול… הוא תמיד מוצא מקום לעוד ❤️ זהו פרקתי🙌