היי, אני אמא לילד בן חודשיים וילד גדול בן 4 בגן עירייה. על פניו אני מצליחה לתפקד, לעשות הכל, לדאוג לבית ולדאוג לכולם. אבל משהו בי כבוי... משהו בי עושה דברים כבר על אוטומט. ושלא תבינו לא נכון, אני כל כך שמחה בחלקי כל כך מוקירת תודה על הילדים שלי הם האושר שלי. אבל לא מצליחה לראות את האור, את האופטימיות ואת התקווה. השבוע יצאתי מלא עם הבייבי - סדנאות, אימון משותף עם הבייבי, הליכות ואפילו מצאתי לעצמי כמה רגעי נחת של הליכות לבד כשהבעל חזר מהעבודה. אבל לא יודעת להגיד למה כבד לי על הלב... למה אני ככה מיוסרת? זה מטריד אותי שיש לי כמו מועקה על הלב ואני מרגישה שאין לה בהכרח סיבה. אפילו בערב שהתינוק והילד כבר ישנים, אני מתחילה להריץ מחשבות ולהיות מוטרדת סתם. מה קורה לי? מישהי יכולה להזדהות עם ההרגשה שלי או לתת לי טיפ לעבור את התקופה המוזרה הזאת ולהבין איתי ביחד מה אני מרגישה? תודה ❤️