באיזה שלב של ההריון רץ לכם מהר?

איזה תלת אופן עדיף, דונה או מיננה?

מישהי עשתה קשירת חצוצרות פה בקהל? אני לא רוצה יותר לא התקן ולא גלולות. אני כבר בת 34 עם שחלות פוליציסטיות. מבחינתי עוד ילד זה או עכשיו או לעולם ותכלס לא דחוף לי בכלל. בעלי אומר לי אולי עוד שנה ואולי בכלל לא... נראה לי שהוא קצת חי בסרט. מי אמר שעוד שנה זה בכלל יצליח? מי אמר שאני רוצה בגיל הזה לעבור עוד לידה? אז נתחיל עוד שנה ויקח נגיד בין חצי שנה לשנה בממוצע כזה ואז עד שאלד... ממש לא. ביקשתי מבעלי שיעשה וסקומי אבל הוא לא מוכן בטענה שאם יום אחד נתגרש הוא לא רוצה להיות פגום בשוק. לא משנה שזה ההסבר הכי הזוי ששמעתי בחיים שלי ורק על ההסבר הזה הוא כמעט היה צריך לחפש אישה אחרת אבל נעזוב את זה. בקיצור קבעתי תור לרופאת נשים להתייעץ בנוגע לקשירת חצוצרות. אז רוצה גם לשאול פה על כואב/לא כואב... תופעות לוואי, הכם כבר לא מקבלות מחזור אחרי זה וכל דבר שתוכלו לשפוך בנושא.

אני כותבת את הפוסט הזה אחרי הרבה זמן שאני שותקת. אני נמצאת במערכת יחסים שהפכה להיות רעילה. מאז שנולדו שני הילדים שלנו המצב רק הלך והדרדר. רוב היום אני איתם – אוספת אותם קבוע מהגנים, מאכילה, מקלחת, מרדימה, נמצאת שם בשבילם בכל דבר קטן. ובמקום לקבל שותפות או תמיכה, אני מקבלת השפלות. כל הזמן הערות על איזה אמא אני, ביקורת ופגיעות – לפעמים אפילו ליד הילדים. הוא חוזר מהעבודה, ובמקום להיות עם הילדים שלו אפילו את החצי שעה שיש – יוצא לעשן או להיות בטלפון. וזה כואב לראות. הגעתי לנקודה שבה אני אומרת לעצמי: די. אני בוחרת בעצמי ובילדים שלי. זו לא המציאות שמגיעה להם לגדול בה. אבל אני גם מפחדת. יש לי שני ילדים קטנים בגן פרטי, שכירות, הוצאות… ואני לא מצליחה להבין איך עושים את הצעד הזה ואיך מסתדרים כלכלית ממשכורת אחת. אני מרגישה קצת אבודה, אבל יודעת שאני רוצה עתיד אחר בשבילי ובשבילם. מי שעבר דבר דומה – איך עשיתם את הצעד? איך מסתדרים כלכלית עם ילדים לבד? אשמח לשמוע עצות, כיוונים או אפילו רק מילים טובות שיתנו קצת אור.