היי בננות❤️ מקווה ששלומכן טוב בתקופה הזאת אשמח להתייעץ איתכן. בשנה האחרונה מרגישה שאיבדתי את ״הניצוץ״, אני מרגישה מאוד ריקנית וכאילו מרחפת בחיים האלה. מבחוץ אני מנהלת שגרה רגילה - סטודנטית, נשואה, בזוגיות בריאה, ובדיוק בהיריון חודש 3. אבל אין אצלי בגוף שום ניצוץ. כל דבר ממצה את עצמו. אני מרגישה תשישות תמידית וחוסר חשק מהכל. זה גורם לי להיות נורא עצלנית. אבל מבפנים אני מרגישה מאוד אדישה, כאילו אני תקועה באיזה בור ולא מצליחה לצאת. ממש התייאשתי מכל מיני דברים כמו להבין מה הדבר שאני רוצה לעבוד בו (החלטתי שבתחום התואר שלי אני פחות רוצה) וכל מקום עבודה שאני מתחילה אני ממצה תוך חודש ורק רוצה לברוח.. עכשיו הרגשות האלה מועצמים גם בגלל ההיריון. אני חושבת שהלימודים הביאו אותי לעומס נפשי הכי גבוה שיש, שלוש שנים על סטרואידים ובחיים לא לקחתי הפסקה נורמלית כי רציתי להצטיין וזה גבה ממני מחיר גבוה שאני לא יודעת איך לתקן. פשוט אין לי רצון לעבוד בכלום או לעשות כלום וזה מתנגש עם זה שמצד שני לא עבדתי מתחילץ התואר וחשוב לי לחסוך ושלילד שלי בעזרת ה׳ לא יחסר כלום.. כמובן משתפת גם את בעלי אבל מצד שני הוא לא פסיכולוג ואני לא מצפה שהוא יצליח להבין במאה אחוז את המצוקה שלי. שהיא מאוד גדולה. אני פשוט התרגלתי לחיות בצורה הזאת ואני רק מחכה שהכוחות הנפשיים שלי יחזרו והם לא חוזרים. זה נשמע קצת כאילו אני בדיכאון אבל אני לא חושבת, כי אני כן מתפקדת ביום יום פשוט מרגישה על טייס אוטומטי. אשמח לשמוע מכן, אולי כאלה שחוו את מה שאני מרגישה ויכולות לשפוך לי קצת אור על איך לצאת מזה❤️🫶🏼 שבוע טוב ושקט