היוש, התלבטתי הרבה אם לכתוב. בסוף שכנעתי את עצמי בא לי להתייעץ פה, זה יהיה קצת ארוך סורי מקווה שתקראו 🤍 הבן שלי בן שנתיים +, כשגיליתי על ההריון איתו היה הכל חוץ משמחה. אני אמא צעירה (24) ובזמנו אני והבן זוג שלי היינו זוג לא הרבה זמן, הוא בעל קריירה - מצליח, ואני ילדה עם חלומות ומטרות שרק מחכה לכבוש. באופן כללי יש בנינו המון פערים בכל מיני רבדים של החיים. נכנסתי להריון כמובן לא מתוכנן בכלל ושם קיבלתי כאפה מצלצלת, לא חשבתי שיהיה לי כל כך קשה לקבל החלטה לגבי דבר כזה אבל בדיוק כך היה. קיבלתי את זה בצורה כל כך קשה שבכיתי שבועות, נכנסתי לדאון עמוק והייתי מבולבלת מאוד וכל זה בגלל שידעתי שאין סיכוי שאני עושה את הנורא מכל, אין סיכוי שאני עושה הפלה. נכנסתי לסטרס כל כך חזק שאמרתי זהו, הלכו לי החיים. הולך להיות לי תינוק, אני הולכת לגדל ילד והלכו לי כל החיים שדמיינתי עד היום. זו תפנית בחיי ששינתה אותי לגמרי, הפכתי להיות כבויה וחסרת חשק, הפסקתי להתראות עם חברים ומיותר לציין שהייתי הכי אחת של חבר׳ה ומעידה על עצמי שהיה הכי כיף איתי תמיד, מה שהיום ההפך הגמור. מרגישה שלא כיף איתי. אחרי הלידה היה לי מאוד מאוד קשה נפשית וסחבתי את זה לגמרי לבד בתוכי, ועד היום. מוצאת את עצמי בוכה המון בסתר ובאיזשהי עצבות מתמדת. מציינת שמהרגע הראשון שפגשתי את הילד שלי שהוא כל הלב והנשמה שלי נתתי את כל כולי בשבילו, הנקה מלאה מליונים של נשיקות וחיבוקים, המון המון חום ואהבה אינסופית. כל מה שסביב הטיפול בו הוא די אני לבד מהיום הראשון.. כולל מטלות הבית ומה שחייב שזה גם רק אני. מילדה עם חלומות גדולים נהייתי אמא במשרה מלאה, עקרת בית. אני מרגישה שיש רגעים שמחים ומאושרים אבל רוב הזמן הוא נורא אוטומט וטכני, מרגישה שהפרדתי את עצמי מהעולם שבחוץ, אין לי שום רצון או חשק להיפגש עם אנשים וזה יוצר בי תחושת חרדה המחשבה על מפגש ובמיוחד כשזה מול אדם אחד, זאת אומרת בארבע עיניים . חושבת מליון פעם לפני מפגש מהסוג הזה. מרגישה שאני נהיית מודעת מידי לכל אות והגייה שיוצאת לי מהפה, לכל תנועה שאני עושה תוך כדי וכמה רוק נאסף לי בפה בזמן דיבור ואפילו מול בני משפחה, משהו מוזר. זה דבר שלא חוויתי בחיי כרווקה . מרגישה שזה לא משהו שהכי הייתי רוצה לשתף מול בעלי, אין לו באמת את הכלים לעזור ויש בכל הסיפור גם המון שקשור בו, הרבה פעמים מרגיש לי שאנחנו עדיין יחד מכורח הנסיבות ולא מהתאמה טהורה ויכול להיות שזה תורם לא קטן למה שמתרחש אצלי. תקופה ארוכה אני חושבת על פגישה עם פסיכולוגית ומסיבה לא מוסברת שלי אני תמיד שמה את זה בצד . כמו מה זה נשמע ? סוג של דיכאון אחרי לידה שנגרר לחרדה חברתית ? מה הייתן עושות ?