כשבעלי מתייחס אלי טוב, עוזר בבית ומגבה אותי אני שמחה ומרוצה ממנו ויכולה לעשות דברים בשמחה גם עבורו אבל כשלא עוזר, לא מגבה ומקטין ראש מצב הרוח שלי משתנה ואני נהיית עצבנית כועסת ותוקפנית ולא בא לי לדבר איתו או לענות לו עוד מישהי מזדהה עם זה אני לא רוצה להיות כזאת אבל זה קיים כמה סיטואציות *שבת בבוקר אני ערה מ6 וחצי עם הילדים הוא ישן עד 10 וחצי 11 קם אוכל ארוחת בוקר שהכנתי .ישכב על הספה ויתזז אותי תביאי לי תעשי לי עד שאתעצבן עליי.כשהילדי( בני 4+ ו2 +)מתקרבים אליו לשחק הוא יזרוק להם אבא עייף אני הולך לישון ואני מתעצבנת עליו שישן עד עכשיו ממה בדיוק עייף והיו פעמים שנכנסתי לחדר ואמרתי לו עכשיו אתה איתם למרות (שלא יכולה לשנוץ לא קיים אצלי )אבל יצא שהוא בטלפון או שנרדם בספה ולא באמת היה איתם או השגיח עליהם ויוצא שמוציאים דברים מהארונות ומלכלכים.או עם ער עדיין לא יעיר להם על הדברים שיעשו * קובעת איתו שניסע איתם לטיול בשבת ואיך שהוא הוא ישן ונמרח וכבר מאוחר ואני מתעצבנת ובוחרת לצאת איתם לגן שעשועים במקום לשרוף את היום והוא מבחינתו זה תקין יגיד ביי ויפרד מהם ואני בתוך תוכי עצבנית שאני צריכה ללכת איתם לבד כי הוא מבחינתו לא יצא איתם לבד. מרגיז אותי שאני מרגישה שאני סוג של באה להוכיח אותו שאני עושה איתם ככה וככה והוא לא .הוא אוהב אותנו מאוד אבל הקטנות האלה הורסות ממש כאילו אם שואלים אותי אם הוא אבא טוב לא יצא לי בשלוף שכן כי הכל איתו היה בכוח ולקח לי זמן לגרום לו לעזור כם הילדים כשיצאתי לעבוד התחיל לעשות כי היה איתם לבד אז החלפות מקלחות וכו .אבל עם כל זה כשאחזור הביתה אני אראה שהבית מסודר נקי או מציעה לקלח אותם אז הכעס נעלם מרגישה שאני מושפעת יותר מידי מהתנהגות שלו ולא בא לי .מרגיש לי שאני לא אמא מספיק טובה ומחפשת רק "להתחרות "באבא כמה אני עושה לעומתו ושאני משליחה עליו את המשפט של גם אתה אבא שלהם מידי פעם .וברור שדיברנו על הדברים פשוט זה תמיד חוזר