עוד שלושה חודשיים אמורה להתחיל לחפש עבודה ולהתחיל לעבוד והבן שלי בע״ה יהיה במסגרת איך עושים את זה?? לא באלי להפרד מימנו אני שנה איתו בבית התפטרתי מעבודה לטובת גידול הילד אני רוצה לחפש משרת אם מ8:00-15:00 שאספיק להוציא אותו מהגן והבנתי שמשמרות אם המשכורת לא משהו ויש לנו משכנתא על הראש ועוד הוצאות+מעון בע״ה איך שורדים נשמע קשה ממש ובעלי לא מרוויח כזה הרבה כסף למי שעובדת במשרת אם במה אתן עובדות ומה המשכורת שלכן? אשמח שתגיבו לי

אז ״חוגגת״ את החג לבד עם תינוק בן שנה איזה כיףף

למישהי יצא להזמין מוצרי זארה מעלי אקספרס? ובכללי מותגים

איך אני אדע שאני מתאמנת אם אני בדופק בסדר

בעלי פשוט לא מבין אותי! הוא רוצה שאני אצא לעבוד הגשתי לכמה מקומות קורות חיים ומבקשים שאעבוד עד שעה 17 ואני מסרבת לעבוד עד השעה הזאת והוא לא מבין למה ומתעצבן עליי מי אמור לקחת את הילד מהמעון כשנמצא לו מקום? איך אני אמורה לתפקד, לנהל בית, להיות עם הילד כשאני אעבוד עד 17?? אני צריכה לתפקד כבן אדם גם נפשית אני לא מסוגלת להיות בלי הילד שלי אחרי העבודה ב18 הוא כבר הולך לישון לילה מה מה נסגר עם האטימות הזאת שלו???

היום הגעתי למסקנה שאולי מה שאני חווה זה דיכאון אחרי לידה, או שאולי זה קצת גדול מידי לאבחן את זה ככה. כל חיי חלמתי על הרגע שבו אקבל את התואר אמא. ממש מגיל 10 הייתי חושבת על שמות לילדים שלי, מנפחת את הבטן ורק חולמת על היום שזה יתגשם. לפני שלושה וחצי שבועות ילדתי את הנסיכה הבכורה שלי, עברתי לידה מושלמת וחזרתי לעצמי אחרי יום. הייתי באופוריה!!! לא האמנתי שהיא שלי! לא האמנתי שזה עבר ועבר בקלות! נהנתי מכל שניה שנשמתי אותה, למדתי את התפקיד בשניה כיאלו גידלתי עוד עשרים ילדים לפניה, ממש הרגשתי שנולדתי לזה, שזה הייעוד שלי! ופתאום האופוריה ירדה בבום ממש כמו האנגובר אחרי סטלה, ופתאום זה כבר לא נוצץ לי, פתאום זה מציק לי שמישהו מעיר אותי בצרחות באמצע הלילה, מעצבן אותי להחליף טיטול בנסיונות להשתיק אותה ולסיים כמה שיותר מהר, נמאס לייי שאני פותחת את הבוקר וישר רצה להאכיל אותה, בלי לשטוף פנים ולצחצח שיניים, בלי לשתות רגע כוס קפה! נמאס ליייי לשבת בבית ולראות טלוויזיה, נמאס לי מהבטלה הזאת, ובעיקר, נמאס לי מעצמי שאני מדברת ככה. בחורות מתפללות חיים שלמים כדי להיות במצב שלי ואני? נכנסתי להריון בניסיון הראשון שלי ואני מרשה לעצמי בכלל להתלונן? איפה נשמע בכלל דבר כזה? התפללתי וייחלתי להיות במצב הזה ופתאום הוא כבר לא כל כך טוב לי. אני אוהבת אותה עד כאב אבל אני פשוט מרגישה שאני רובוט, אני כל יום עוברת בעצם את אותו יום, אני אפילו לא מתרגשת כשהיא בוכה, אני מרגישה אמא זוועה. אני מצטערת ילדה שלי, בחיים שלי לא האמנתי שמי שעומדת מול ההודעה הזאת היא : אני.