היום הגעתי למסקנה שאולי מה שאני חווה זה דיכאון אחרי לידה, או שאולי זה קצת גדול מידי לאבחן את זה ככה. כל חיי חלמתי על הרגע שבו אקבל את התואר אמא. ממש מגיל 10 הייתי חושבת על שמות לילדים שלי, מנפחת את הבטן ורק חולמת על היום שזה יתגשם. לפני שלושה וחצי שבועות ילדתי את הנסיכה הבכורה שלי, עברתי לידה מושלמת וחזרתי לעצמי אחרי יום. הייתי באופוריה!!! לא האמנתי שהיא שלי! לא האמנתי שזה עבר ועבר בקלות! נהנתי מכל שניה שנשמתי אותה, למדתי את התפקיד בשניה כיאלו גידלתי עוד עשרים ילדים לפניה, ממש הרגשתי שנולדתי לזה, שזה הייעוד שלי! ופתאום האופוריה ירדה בבום ממש כמו האנגובר אחרי סטלה, ופתאום זה כבר לא נוצץ לי, פתאום זה מציק לי שמישהו מעיר אותי בצרחות באמצע הלילה, מעצבן אותי להחליף טיטול בנסיונות להשתיק אותה ולסיים כמה שיותר מהר, נמאס לייי שאני פותחת את הבוקר וישר רצה להאכיל אותה, בלי לשטוף פנים ולצחצח שיניים, בלי לשתות רגע כוס קפה! נמאס ליייי לשבת בבית ולראות טלוויזיה, נמאס לי מהבטלה הזאת, ובעיקר, נמאס לי מעצמי שאני מדברת ככה. בחורות מתפללות חיים שלמים כדי להיות במצב שלי ואני? נכנסתי להריון בניסיון הראשון שלי ואני מרשה לעצמי בכלל להתלונן? איפה נשמע בכלל דבר כזה? התפללתי וייחלתי להיות במצב הזה ופתאום הוא כבר לא כל כך טוב לי. אני אוהבת אותה עד כאב אבל אני פשוט מרגישה שאני רובוט, אני כל יום עוברת בעצם את אותו יום, אני אפילו לא מתרגשת כשהיא בוכה, אני מרגישה אמא זוועה. אני מצטערת ילדה שלי, בחיים שלי לא האמנתי שמי שעומדת מול ההודעה הזאת היא : אני.