חייבת לפרוק !! בא לי לברוח !!! הלוואי שתקראו הכל ותצליחו לעזור לי אני נמצאת בבית עם תינוק בן 7 חודשים ובעלי כרגע היחיד שעובד. כל התקופה הזאת שאני בבית אני מתנוונת וכבר ממש קשה לי מצד שני אני משלבת המון דברים יחד , לימודים אינטנסיביים קורסים והשתלמויות וטיפוח הבית וכמובן גידול הילד. אני נמצאת בתקופה מאוד לחוצה נפשית בחיי וכבר כמה חודשים שאני לא מצליחה להרפות מהרכבת הרים הזאת לוקחת ציפרלקס אבל אני לא יודעת אם זה הפתרון. אני מתוסכלת , אני מתפצלת ל 400 כל יום כדי להספיק לתת חינוך טוב ובית חם לילד שלי , להספיק להחזיק בית לבשל לנקות לכבס ללמוד ולבנות לעצמי קריירה כדי שבע״ה אוכל לפרנס בכבוד את המשפחה שלי. בעלי מזלזל בי ובכל העומס שלי מבחינתו זה שהוא הולך לעבודה 7 שעות ביום יותר קשה מלגדל ילד ולעשות תואר + לימודים נוספים. אני לא מתווכחת ומאז שהילד נולד משתדלת מאוד להכיל אותו, שנינו עמוסים וטובעים בלחץ בלתי פוסק במחשבות על כסף עבודה עתיד משפחה ועוד מיליון דברים. הוא פשוט לא מעריך אותי חוזר הביתה ובודק מה לא עשיתי!!!!! למה לא עשית כביסה היום? למה לא קנית **? אני רעב אני צמא והכל. חלק מהלימודים שלי הם בזום וגם ככה קשה לי מאוד להתרכז גם ככה , הוא לא מתחשב לא מוכן לקלח/ להחליף חיתול/ בקושי להאכיל בזמן שאני לומדת . מבחינתו התפקיד הוא שלי ורק אם אני לא בבית הוא עושה את זה. *** זה לא הגבר שהתחתנתי איתוווו !!!******** הוא פשוט מונע ממני להצליח ברגע שתוך כדי הלימודים אני צריכה להתעסק בכל מטלות הבית לחמם לו אוכל להגיש לו לפנות לו כמו איזה סיעודי הוא יושב פה מתלונן ולא עושה כלום .. אני שואלת את עצמי כבר המוןןןן זמן מה קורה לו ??? איזה מן דבר זה להגיד אני לא מקלח את הילד תקלחי את ?!?! כאילו שאני אם חד הורית! מישהו שאל אותי פעם מה אני רוצה מה בא לי ??? אף פעם ! גם כשאני חולה מתה אני עדיין עושה את הכל כמו גדולה. וגם ניסיתי המון לדבר איתו על הדברים ופשוט אין עם מי לדבר, ניסיתי להציע לו שנלך לטיפול יחד כדי ליישב את הדברים בינינו כדי לדבר על הדברים בנחת עם איש מקצוע והוא צוחק לי בפנים. למה הוא לא מבין שלהיות 24/7 בין 4 קירות ולעשות כל יום כל היום את אותו הדבר ועדיין לנסות לשדר שמחה וכיף לילד שלי חיוכים ומשחקים ושירים שאני רק רוצה לברוח פשוט לקחת את עצמי וללכת !!!!!! זה הרבהההה יותר קשה מכל עבודה שעבדתי בה בחיים שלי זה מתיש זה מתסכל זה מכבה אני מרגישה שאין לי תכלית שאני נבחנת ונמדדת לפי איך שאני מתחזקת את הבית או איזה מרק טעים הכנתי לילד היום ואיך העמדתי 4 סירים והבית מצוחצח ! נמאס לי פשוט נמאס לי אני שנייה אחת מלהרים ידיים! נותנת את עצמי את כל כולי למשפחה , אני יודעת מתי מגיע לי יותר, מתי נעשה לי עוול וזה פשוט קורה עכשיו מול עיניי ואני שוב מרגישה שאני שמה את עצמי במקום האחרון אני שוב מנסה להכניס לעצמי לראש שזה תקופה ושזה יעבור שאולי עובר עליו משהו ושאני צריכה להכיל אותו עכשיו ולהיות שם כתף תומכת בשבילו . אני כבר לא יכולה לעשות את זה יותר , אני כבר לא מסוגלת אני לא מחזיקה את עצמי אני צריכה כתף להישען עלייה ובזמן שכל הגוף שלי והנפש לי מפורקים אני מחזיקה את כל המעמסה הזאת עליי . אני יודעת שלמרות שאני לוקחת ציפרלקס זה הולך למקום לא טוב, אני מתחילה לצלול לדיכאון עמוק ואין מי שילטף אותי שישמע וירגיע. היחידים שאני מסוגלת לחשוב עליהם אלה ההורים המלאכים שלי שעם כל הצרות שיש לי כלכליות נפשיות משפחתיות אני לא רוצה להעציב אותם ולהכביד עליהם , אני יודעת שאם הם ידעו באיזה מצב אני זה ישפיע עליהם מאוד ואני לא רוצה להגיע לזה. אני אוהבת את בעלי , מאוד , את הילד שלי ואת החיים שלי מאוד! אבל זה נהיה יותר מידי בשבילי וברגעים האלה שאני צריכה את התמיכה שלו אחרי כל כך הרבה זמן שאני סופגת כמעט כל יום העלבות והקנטות וצקצוקים מצידו ומכילה ומלטפת ומחבקת ועומדת איתנה לצידו כל פעם שהוא צריך אותי , אני לא מקבלת ממנו אפילו ״יהיה בסדר״ ״נעבור את זה ״ , כלום!!!! להפך ! כל מה שהוא אומר זה הערות כל היום על הבית על הילד , ״למה לובש קצר ? למה לובש ארוך? למה אין חסה ? למה לא עשית כביסה? את עצלנית ! אם אני בלימודים ולא עונה לו עשר דקות מבול של הודעות ״יא חתיכת מטומטמת יא סתומה יא טיפשה״ ושלל דברים נפלאים כמו אלה. שזה מגיע למצב כזה יורד לי הכל , החשק לחזור הביתה , הגעגוע , האהבה , המשיכה וגם הביטחון העצמי שלי מול עצמי, עם כל זה שאני מנסה להודות להשם יתברך על כל הניסים והנפלאות שעשה לי לאורך השנים והוא עשה !! אני מרגישה שאני כבר לא נהנית מהחיים שלי שכבר לא טוב לי . אני באמת שוקלת לקום וללכת אבל אין מצב שאשתף אנשים שקרובים אליי בדברים שקורים בינינו . לדבר איתו בנחת ובהכלה ובקבלה כבר מזמן לא עוזר . תעזרו לי מה הייתן עושות?