מנסה להתמודד עם הלבד אני כותבת כאן יחסית הרבה על התקופה האחרונה,על הפרידה,על הכל..כל זפת השחורה שיושבת אי שם בתחתית הנשמה שלי.כל כל הרבה דברים שמהדהדים בלב שלי ולא יצא לי להגיד.. כמה אני כועסת,כמה אני פגועה,כמה אני נטושה וכמה אני חלשה אבל באותו הזמן גם חזקה אבל גם אובססיבית ולא יודעת איך להתמודד,כי איך מתמודדים עם העובדה שהיה כאן מישהו כל כך הרבה זמן שהבטיח שנעבור את הכל יחד ואז הוא הולך!?אני לא בוכה כל כך הרבה כמו לפני כמה ימים,אבל מתעוררת לבכי,ונרדמת בבכי...יוצאת להליכות אבל ממשיכה לבכות בדרך,אני באמת רק רוצה חיבוק,אני רק רוצה ליטוף,לא מאף אחד,אני רוצה מימנו ואני מרגישה שאני צריכה את זה,אני צריכה כח,קשה לי כל כך בתקופה הזאת וכל מילה אדישה מימנו שוברת אותי,אני לא יודעת אם הוא רוצה לראות אותי או לא,אבל אני בהחלט רוצה לראות אותו,אז לא דיברנו חוץ מבשלישי אחרי הסקירות מערכות רק כמה הודעות.ובנות אין לי כבר כח

ציפורניים ברגליים אייך אתן גוזרות? לא מגיעה לשם): 🦶🦶

כמה זמן לפני איחור אפשר להשתמש במקלון הזהב ?

שבוע 32 מצג עכוז, עוד מישהי איתי? מה אתן עושות? אשמח לשמוע למי קרה עוד ומה ההמלצות

היי אשמח לשתף אתכן במה שאני עוברת מתחילת ההריון שלי ואשמח לחוות דעת… אני כרגע חודש 5 ברוך השם. לפני שנה וחצי אימצתי כלב מאוד תזזיתי ומלא אנרגיה , זה האופי שלו. אני באופי שלי קיצונית מהכלב, מאוד רגועה אוהבת שקט. האנרגיה של הכלב מתבטאת בכך שטיול איתו זה סיוט הוא קופץ נובח ולא מרוכז בכלום … בבית כל רעש מחוץ לדלת הוא נובח כמו משוגע ושלא נדבר על אם מישהו נכנס הביתה( גם אם זה מישהו מבני הבית) הוא רואה מישהו חדש הוא קופץ עליו ומשתין עליו מהתרגשות ולא עוזב אותו… הלכתי למאלף עם שם מאוד טוב בתהליך כבר חודשיים הוצאתי המון כסף כל המפגשים עם המאלף ומה? כלום לא עוזר , הכלב נשאר בדיוק אותו הדבר. משמע- זה האופי של הכלב( לא אשמתו כמובן) . מעבר לכך מאז ההריון אני לא יכולה להריח את הכלב ברמה שהריח שלו עושה לי בחילות מרגישה שיש לי כלביה בתוך הבית… הנביחות שלו לא רגילות , לדוגמה: אני לא ישנתי כל הלילה ורוצה לפצות בשינת צהריים , הולכת לישון אחרי שעה מתעוררת בבהלה נוראית מהנביחות הבלתי פוסקות של הכלב. בכל מקרה כל זה יצר משבר ביני לבין בעלי. הוא אוהב את הכלב מאוד וגם אני אהבתי אותו לפני ההריון… אבל מתחילת ההריון אני כמעט כל יום בהתקף עצבים על הכלב אני בוכה כל יום כי לא טוב לי בבית עם הכלב. הכל התהפך לי עם ההריון ואתמול התקלה ההחלטה למסור את הכלב. ובעלי ממש עצוב וקשה לו, אבל הנפש שלי? לא מסוגלת יותר להכיל את סוג הכלב הזה בתוך הבית… אני יודעת שהמוסריות מתנגדת למעשה אבל נותרתי באמת בסוג של דיכאון ולא באלי להמשיך עוד חצי מההריון בעצבים ומדוכאת וגם לא רוצה להמשיך אחר כך עם שיערות בבית בריצפה וריח של כלב. פשוט שלמה עם ההחלטה שלי. וזהו רק שיתפתי אשמח לשמוע דעתכן במידה ויש 🙏

הפרשות צהבהבות ממש כמעט ויותר לגוון הלבן .. שבוע 30+1 תקין?