איך אפשר לעצור עליה במשקל או לפחות להפחית??? היי כולן אני רק בשבוע 17 ועליתי כבר 5.5 קילו. אני מתה מפחד, אני עולה בקצב מטורף איך אפשר לעצור את זה? שוקלת לא מעט בכלל 78.6

באיזה גיל אפשר להכניס תינוק לבריכה? 🙏

בא לי סתם לשתף אתכן שאני מתרגשת כמו ילדה קטנה ... אז לאחר 14 שנה בעיר רמת גן , אתמול אני ובעלי החלטנו לעבור לעיר שלו הרצליה. מחר בבוקר הולכים לראות דירה. לפי התמונות שפורסמו - היא ממש דומה לדירה שאנו גרים בה היום. זהו, רציתי סתם לקבל אנרגיות טובות ואיחולים ואמן נצליח למצוא בית חדש ... תודה

תעזר לי בבקשה הילדה שלי סובלת מעצירות קבוע מאז שהיא אוכלת מוצקים לא משנה ייתן לה יש לה עצירות איך אפ לעזור לה

זו מישהי מפה? 🤭

סיפור הלידה של גלי המהממת שלנו (1.2.21) זה חופר ומעייף אז ממש לא חייבות לקרוא.. מזהירה מראש.. קודם כל ולפני הכל - המלצה רותחת על קורס היפנוברתינג שהוא פשוט חובה בעיניי לכל יולדת ואני לא מבינה איך אפשר ללדת בלעדיו אצל דקלה ידיד וסרמן שהיא חד משמעית ורשמית החיים עצמם! אפילו שזה היה בזום כן?! ולסיפורנו.. אז זה התחיל בלילה שבין ראשון לשני, קמתי ב00:56 ל"פיפי" שמאוד מהר הבנתי שהוא ירידת מים. זה היה ממש לא כמו בסרטים שהמים יורדים כמו דלי שנשפך כזה אלא טפטופים, אז בדקתי וראיתי שהמים נקיים וידעתי שללכת לביה"ח לפני שהגיעו צירים יפתח מקום ללחצים מיותרים מהצד הרפואי אז העדפתי למשוך ולהתחיל זירוז טבעי (תוך שאני שמה לב כל הזמן לתנועות שלה כמובבן ולצבע המים).. ישבתי על הפיזיו, עשיתי כל מיני תרגילים שלמדנו בקורס ולאט לאט בערך ב2 התחילו לי צירים שלא כאבו. אור שלי התעורר ועשינו נשימות והתחלנו לתזמן צירים ושמענו מוזיקה. ואז ב4 התקשרנו לאמא שלי שתתארגן ואמרנו לה שתחכה בנתיים בבית כי אנחנו עדיין לא בלידה. ראינו שהרווח בין הצירים נשאר על 7 דק בין ציר לציר ולא מצטמצם ולא כואב אז אמרתי לאור שינסה ללכת לישון (אני ניסיתי אבל זה לא ממש עבד). בנתיים עברתי לסלון והמשכתי לזוז ולנשום, ומפה לשם השמש זרחה ובשעה 7 בבוקר כשאור התעורר (שכח לכבות את השעון המעורר לעבודה) אמרתי לו שאני ממש מתלבטת אם הגיע הזמן לצאת או לא. התייעצנו עם דקלה והחלטנו לחכות עוד קצת. בערך שעה אח"כ (ב8) עידכנתי את אור שכבר מתחיל לכאוב לי ונראה לי שנתחיל להתארגן ברגוע. אכלנו קצת בורקסים שהוא חימם והתחיל להיות לי מאתגר. בשלב הזה יצאנו לדרך לאסותא אשדוד. הגענו למיון, בדקו אותי ואמרו לי שאני בפתיחה 3 עם מחיקה 90% ושהם רוצים להעביר אותי לחדר לידה. שמחנו כמובן אבל כבר התחלתי להיות ממש אאוט ומשם התפקוד עבר 100% לאור. הפסקתי להגיב לאנשי הצוות. התכנסתי בתוך עצמי בצירים ואור נשם איתי והרגיע אותי והזכיר לי כל הזמן שזה רק דקה של ציר ושזה תכף עובר (מדהים איך בין הצירים הכאב נעלם לחלוטין חח) הבעיה הייתה.. שלא היו חדרי לידה פנויים. ביקשו מאיתנו לחכות במיון ושם כבר נהיה לי ממש קשה. עמדנו במסדרון רבע שעה שהרגישה כמו נצח (איזה 5 צירים ואין על מה להישען, רק על אור ולנשום). אמא שלי הגיעה אבל בגלל הקורונה לא נתנו לה להיכנס אז יצאנו אליה ביחד (עצרתי פעמיים בדרך) ואיך שראיתי אותה התחלתי לבכות ונשענתי עליה ממש פיזית והיא ליטפה אותי ואמרה לי שאני אלופה. אני זוכרת שאמרתי לה שאין מצב שאני בפתיחה 3 והיא אמרה לי לסמוך על הגוף שלי וביקשה מאור שנגיד לרופאה לבדוק אותי שוב (למרות שבעיקרון ממליצים לבדוק כמה שפחות אחרי ירידת מים מחשש לזיהום). נכנסנו אליה (עברו 20 דקות כן?) והיא בדקה ואמרה לי - "מאמי את בפתיחה 5! יאללה בואו נארגן לכם זריז חדר לידה". ומזל כי בלב כבר התחלתי לחשוב על אפידורל. זה נתן לי תקווה אמיתית שאני זזה נכון ומקדמת את ההתברגות של התינוקת שלי למטה. אמא שלי נכנסה סוף סוף (בחדר לידה מותר שני מלווים) והיא ישר תפקדה כמו דולה מושלמת (היא קראה בשקיקה את כל הספר שקיבלנו בקורס). בלי שביקשתי עימעמו לי את האורות והיא ואור שמו לי מוזיקה וליטפו אותי כל אחד מכיוון אחר. החלטנו שכדי להפחית את עוצמת הכאב (הצירים היו כבר ממש ממש קרובים אחד לשני) אני נכנסת למקלחת (רעיון גאוני!!!!!). אני נשענתי קדימה על הקיר ונשמתי ואמא שלי שמה לי את הדוש על הגב התחתון. אור במקביל הסביר למיילדות (רויטל וטל) איך חלמנו שהלידה תהיה. הן היו מושלמות בקטע אחר ואמרו לו שהן איתנו וכל עוד העוברית בסדר ואני מחייכת (אגב! חייכתי! גיליתי שכמו שדקלה אמרה לנו זה באמת גורם לחיוכים ולרוגע אצל כל מי שנכנס לחדר) נעשה מה שבא לנו. אחרי המקלחת הייתי צריכה לשים את החלוק של ביה"ח ולעשות חוקן (רציתי..) אבל הרגשתי ממש שיש לי קקי. התחלתי להגיד להם שיחכו כי אני שניה נכנסת להתפנות וטל המיילדת צחקה וחיבקה אותי ואמרה לי "מאמי זה לא קקי.. זה ראש של תינוקת!". הם עזרו לי לעלות למיטה (ברקע חשוך ומוזיקה נעימה) ואמא שלי ואור כל אחד מצד אחר מרגיעים ומזכירים לי לנשום. בשלב הזה כבר ראיתי כוכבים וממש התעקשתי שאני חייבת ללכת לעשות קקי! רויטל המיילדת בדקה אותי וקבעה - זה לא קקי, זו לידה. את בפתיחה מלאה. בקטע הזה חשכו עיניי ומממממש נלחצתי. התחלתי להגיד שאני מפחדת ואני לא מסוגלת והם כולם הרגיעו אותי ואמרו לי שזה הסוף ואני כן מסוגלת. אור חייך ממש כשאמרתי שאני לא מסוגלת ונזכרתי למה ("אם היולדת אומרת שהיא לא מסוגלת יותר סימן שהיא ממש מתקדמת"). התחננתי שלא יחתכו אותי ושישפכו לי טונות של שמן כדי שהלמטה יישאר שלם (קומפרסים של שמן זה ממש גאוני!) והתחלתי לנשום החוצה את התינוקת שלי, בתנוחת חצי ישיבה/שכיבה כשרגל אחת שלי נשענת על המותן של המיילדת ואת הרגל השניה אני מחזיקה בעצמי. את כל החצי שעה האחרונה אני לא זוכרת בכללללללל. רק שאני אומרת שוב ושוב לא לחתוך אותי ושיעזרו לי. מפה לשם כל הזמן אמרו לי שהם רואים את הראש עד שטל המיילדת הכריחה אותי לפתוח את העיניים, נגעתי עם היד והרגשתי את הפאקינג ראש שלה, ומשם זהו. התמלאתי תקווה וביקשתי מכולם שקט. רק טל מדברת איתי עכשיו. כמה נשימות טובות ולחיצות והיא הייתה בחוץ. בלי חתכים, בלי קרעים, בלי אלחושים. טבעי טבעי טבעי. כולנו בכינו. המיילדות, אני, אור, אמא שלי.. הם אמרו לי שכשהם שמעו לידה ראשונה פתיחה 5 הם חשבו שזה ייקח מלא זמן ושהן ממש ממש גאות בי. התברר ש3 מיילדות ו2 רופאים היו שם בסוף (לא זוכרת כלום) והם כולם סיימו כבר את המשמרת ונשארו לראות את היולדת בלי אפידורל בלידה ראשונה. (ואני זו ההריונית שאמרה בפגישה הראשונה בקורס הכנה ללידה- "די נו, כל אישה שאני מכירה ועברה לידה סיפרה שזה הדבר הכי נורא וכואב בעולם. אין מצב שזה יכול לעבור אחרת".) אשכרה הגענו לביה"ח ב9:00, וב13:30 היא הייתה בחוץ. (המשך בתגובה הראשונה)