בן 10 ימים כאילו נראה שכל עין בצבע אחר מרגיש שעין ימין בהירה ושמאל כהה יותר, ולפעמים משתנה. קרה למישהי? אולי זה רקהנראה

בטוחה ששאלו כבר לפני , מתי לפי חוק חייבים לספר בעבודה על הריון ומתי נהוג? תודה לעונות

גזים: תינוק בן שבועיים. נותנת 0.3 סימיקול לפני האוכל אך עד מתי להביא לו? זה מרגיש לי כמו סמים שאני נותנת לו. הילד שקט והמבט בוהה למרחק.

בנות אשמח לשמוע את דעתכן ולקבל תמיכה ❤️ אני בשבוע 22 הריון רביעי (לידה אחת) וההריון מוגדר הריון בסיכון. ההריון הקודם היה סיוט ורובו הייתי מאושפזת ורובו היה באווירת אני מסכנת את עצמי אבל זה שווה את זה שתהיה לי ילדה מדהימה בסוף ובאמת זה היה שוה את זה. להריון הזה נכנסתי הכי טוב שיכולתי, ירדתי כמעט 50 קילו מסוף ההריון הקודם. לפני שבועיים התחיל לי כאבי בטן, שבוע שעבר הייתי במיון ולא מצאו כלום שלחו אותי הביתה, היום הייתי בביקורת והרופא רוצה לנתח אותי. ניתוח יחסית קל אבל עדין ניתוח ויש סכנה כמובן להריון. למה הוא רוצה לנתח? בגלל תסמינים, הם לא מצאו שום בעיה אבל יש לו חשד בגלל התסמינים שיש לי בקע בקיבה וזה משהו שרק ניתוח יפתור... אני נורא מתלבטת מה לעשות... ברור שהגוף שלי לא בקטע של הריונות, כל הריון זה סיפור, אבל אני לא מוכנה לאבד את העוברית שלי... כרגע אמרתי לו שאני מסרבת להתנתח ואתיעץ עם הרופא הריון בסיכון שלי.... מרגישה שהוא ממהר לנתח אותי רק על פי תסמינים וששוה לבדוק אופציות אחרות של מנוחה, שינוי תזונה, אפילו שמירה ולא ישר לרוץ לניתוח בטן. מה אתן חושבות?

טוב, אז אתמול הגיעה בדיקת NIPT, וגיליתי ששני העוברים שלי הם בנים, תאומים זהים! קצת הייתי בשוק, אבל כדי לרכך את הבאסה חשבתי שאם אבחר להם שמות מעכשיו אוכל לקבל יותר בקלות את העובדה שבת לא תהיה לי:/ אשמח לעזרתכן. שמות אירופאיים בלבד או בכללי משפות זרות, עם משמעות, לא נפוצים♥️

אני לא באמת יודעת איך מסכמים 9 חודשים ולידה אבל אנסה להתחיל הריון ראשון. כל חיי חיכיתי לרגע שבו אהיה אימא, שאקים את הבית שלי עם בעלי ונזכה לחיות חיי משפחה אמיתיים וטובים, שאצליח להעניק לילד שלי מה שאני לא קיבלתי בילדות. ואז התחתנו, נכנסתי להריון.. השמחה שהייתה לי בלב הייתה ענקית, חיכיתי לילדה הזאת כל ה9 חודשים אפילו שהייתי לבד, אפילו שהיה לי הריון מורכב, חיכיתי והתפללתי שהילדה הזאת תקבל את החיים הכי טובים שמגיעים לה. ואז הגיע שבוע 40, הלידה עוד לא הראתה סימנים שהיא מתקרבת, 3 פעמים בית חולים ושום דבר לא זז. השבוע הזה היה השבוע הכי מורט עצבים בעולם, התנתקתי מכולם, מכל הפלאפונים, מהווטסאפ, פשוט חיכיתי כבר לרגע. עוד יום עבר ועוד יום והלידה לא הגיעה, הרגשתי שאני משתגעת מהמתח ואמרתי לבעלי שזהו שבוע 41 יולדים ויהי מה. הגעתי לביקורת בבית חולים ואמרו לי שיש מיעוט מים לעובר .. חייב להתחיל בלידה! אני התרגשתי מאוד אך גם חששתי ביקשתי לא לדבר עם אף אחד ושלא ידעו ביינתים. חדר לידה. ושם הכל מתחיל פיצוטין ועוד פיצוטין, פקיעת מים צירים מטורפים ו30 שעות מרותקת למיטה וסגורה בחדר. כשהגיע הרגע המיוחל שבו הגענו לפתיחה מלאה אני לוחצת ולוחצת במשך שעה וחצי והתינוקת לא רוצה לצאת, החליטו לחתוך ואז גילו למה היא לא יצאה, היא יותר מ4 קילו! אף אחד לא שם לב ולא ראה.. אחרי הלידה התחלתי להרגיש סחרורות צניחה בלב ואיבוד תחושה בגוף. התעלפתי. הרופאים לא הבינו מה קורה, לקחו לי את הילדה לתינוקיה ולא ראיתי אותה בקושי. מסתבר שאיבדתי כל כך הרבה דם שנותר לי המגלובין 6 בגוף. לא חזרתי לעצמי, אושפזתי שבוע וקיבלתי 3 מנות דם ושתי ברזל לא יכולתי לקום מהמיטה, הכל היה נורא, כל היום בוכה, סחרורות, דכאון אחרי לידה. דכאון אחרי לידה? הגענו הבייתה ולא הפסקתי לבכות כל היום. הלחץ מההמשך, הפחד מהלבד הזה, החוסר יכולת לשלב אותה עם החיים שלי. איבוד תאבון בצורה דרסטית, תחושת מועקה בלב עם כישלון ורצון לאבד את חיי. ההרגשה הזאת, שאת לא מסוגלת לתת לבת שלך את מה שהיא צריכה אחרי שכל כך קיוותי לזה הרסה אותי. פחדתי. פחדתי לא להתחבר אליה, להכאיב לה, לגרום לה צער.. אז מה בעצם אני מרגישה אליה עכשיו? לא יודעת. אני דואגת לה, אני שומרת עליה, אני מוותרת על עצמי בשבילה אבל אהבה זה דבר גדול, כן, אני אוהבת אותה, אבל אהבה שכואבת בלב הלוואי שאזכה להרגיש אליה את ההרגשה שצריכה להיות, הלוואי שיעבור לי הפחד והחרדה מההמשך הלוואי שאלמד לשחרר ולהשתחרר מהכלא של עצמי הלוואי שאקבל את מי שאני כי מי שאני זה הכי טוב לה רק צריך ללמוד לקבל