כןעסת על בעלי ועל כל העולם מאז הלידה.. כל מה שיכל להשתבש השתבש. חלמתי על לידה טבעית כל החיים, על הרגע שמניחים עליי את התינוק ובסוף ילדתי קיסרי חירום הכי טראומטי שיש.. אמא שלו נדחפה לי לחדר לידה כשרציתי רק את אמא שלי, הייתי עם אפידורל וקטטר וברגעים כל כך אינטימיים שאני לא מבינה למה היא הייתה שם? לא הייתי מספיק בפוקוס כדי לתפעל את זה והאמת שציפיתי ממנו. עןד לפני שיצאתי מההתאוששות כבר שלחו תמונות של התינוק בכל קבוצה אפשרית, ממש הרגשתי כאילו הייתי התנור שהכין את התינוק וזהו, אני לא מעניינת.. 12 שעות אחרי הניתוח ההורים שלו התנחלו לי בחדר 6 שעות, לא הפסיקו לבוא לבקר גם בבית בשבוע הראשון, ורק כשהוא ראה אותי קורסת ולא מפסיקה לבכות הוא אמר להם לא לבוא.. ועוד ועוד ועוד.. אני באמת כבר לא יודעת אני ממש חסרת אונים, אני כועסת עליו ומיום ליום שונאת את המשפחה שלו שהיייתי איתם די בסדר לפני.. מרגישה שהלידה הזאת במקום לקרב בינינו רק הרחיקה, אני ממש לא מסוגלת להתנהג כרגיל.. הורמונלית ולא מפסיקה לבכות ולהתאבל גם על חלום הלידה שהתנפץ לי וגם על הזוגיות שלנו שאני מרגישה שנשחקת.. מתנחמת רק בתינוק המושלם שלי.. אבל חוץ ממנו אני ממש שבורה