משהו שממש מציק לי בבן זוג שלי. הוא תמיד מצדיק את אמא שלו גם כשהיא מתנהגת ממש לא לעניין. זה מטריף אותי, לא אכפת לי שתהיה השטן אבל אכפת לי שבעלי לא רואה את זה, ולא רק לפעמים גם מאשים אותי במעשים שלה. למשל, כל ההריון חפרה שהיא יוצאת לפנסיה כדי לעזור עם התינוק שיוולד. בעלי סמך עליה, אני לא, בפועל לא יצאה, לפני שילדתי קבעה טיסה לחודש אחרי התאריך המשוער. בפועל התאשפזתי כמה ימים לפני הטיסה שלה, והייתה קורונה שחייה בבידוד. היא כמובן לא ביטלה כלום, ובעלי היה עם תינוק שרק נולד לבד, אנחנו גרים בעיר של חמתי כי בעלי לא רצה לעבור הרי "אמא שלי תעזור" גם אחרי בכי ותחנונים שלי לעבור לאמא שלי. יצא מצב שברחתי בלילות מהאשפוז כדי להיות עם התינוק, ככה עם מחט תקועה ביד לאנטיביוטיקה. היא כמובן נהנת בחול, אף אחד לא עזר לנו. רק אני הוא וה'. אחרי שלושה שבועות שחזרה מחול והייתה בבידוד, הייתה מגיע לסמן וי ולברוח. ובעלי עדיין מחכה לה אחרי כל זה שתצא לפנסיה, ואני שוב מתחננת לעבור עיר. אחרי חצי שנה שהוא רואה שהיא לא יוצאת לשום מקום, ומצדה ממשיכה להשלות אותו שביקשה לצאת וכו', סוף סוף ברחתי משם. היא אישה אגואיסטית כזאת, אכפת לה רק מעצמה, הילד בן שמונה חודשים, הרימה אותו אולי חמש פעמים. לא החליפה לו אפילו טיטול. והכי מוזר זה שהיא הייתה ממש כאילו תהיה אזה אמא שנייה שלו. מהקצה אל הקצה. עכשיו אני לא כועסת על הבחירה שלה, אני כועסת על בעלי שכל הזמן שהדבר הזה עולה הוא אומר "את אשמה" .. "את לא נותת לה לעזור" ואני נשבעת שיש לה קטעים הכי הזויים בעולם, היא גם שברה את היד אחרי כל הבידודים וברור שאני לא סומכת עליה אחרי ההבטחות שלה שלא שוות שקל. אבל זה פשוט שורף לי את הלב היחס של בעלי לכל הסיפור הזה.