כ"כ נכון אמרו לי לא לקנות דברים לפני הלידה, אז לא קניתי. עברתי בין חנויות הילדים וליטפתי את הבגדים הקטנים, הפעלתי את המוביילים ולקול המוסיקה שהשמיעו, דמיינתי איך אניק אותך על כסא הנדנדה עד שתרדם בחיקי. -- לא הרבה אחרי שנולדת, אמרו לי שכדאי לי להכניס אותך לגן, כדי שתרכוש מיומנות חברתית, תקבל מושג על חגים, תדע מתי אוכלים סופגניות, מתי קוראים בהגדה, איך עומדים בתור בדרך למגלשה ולמה אסור למשוך בצמות של אף אחת. -- ביום הראשון, כשביד אחת אני מחזיקה אותך וביד השניה את התיק הכי צבעוני שמצאתי בחנות, מסרתי אותך אל זרועותיה של הגננת. היא ברכה אותנו לשלום וקראה בשמך, כשמעליה תעודת חינוך ממוסד שלא הכרתי ותמונה שלה עם כל הסייעות. חברות המליצו לי עליה, אמרו שהאוכל שלה הכי טוב, שמסיבות הסיום אצלה הכי מושקעות ושיש לה חוגים של חיות, תאטרון ואפילו פעילות גופנית, כי חשוב להתחיל כבר בגיל הזה. -- לא הצלחתי לשחרר אותך, נישקתי אותך כפול פעמים בלחיים השמנמנות האלו שאני כל כך אוהבת. לא בכית, תמיד היית ילד טוב, אפילו כשנולדת היה צריך לטפוח לך קצת על הטוסיק כדי לראות שאתה נושם. אבל הפעם רציתי שתבכה, שאצבעותיך הקטנות לא יעזבו לי את היד, ושתרצה להשאר עוד כמה חודשים עם אמא, בבית, כמו שאנחנו אוהבים. להתעורר יחד, לשיר את "טוליק" ואת "רכבת ארוכה" בזמן שאני מחליפה לך טיטול- ולשלוח בכל בוקר תמונה מחייכת שלנו לאבא. אבל שחררתי אותך אל הגן, וכשנסגרה הדלת אחריך, נפתחה דלתן של דמעותיי. -- שעה ארוכה עמדתי מחוץ לגן בין סורגי הגדר הכחולה, שיתברר ככלא אכזרי לילדים שלא פשעו. שמעתי כל צחוק, כל בכי כל "הוא לקח לי" או "מי רוצה כריך עם גבינה?" והנחתי שטוב לך, אז הלכתי, אתה כבר גדול ילד שלי, אתה בגן עכשיו! היית מאמין? -- אתמול בלילה חיבקתי אותך ובכיתי, אבא נשך את שפתיו ויצא מהחדר, ידעתי ששם, במרפסת, גם הוא נשבר. איך לא שמעתי? איך לא ראיתי? איך האמנתי שאתה זה ששרטת את עצמך? שזה שאתה מרביץ לעצמך וצוחק, זה חלק נורמלי בהתפתחות? איך לא נראה לי מוזר, שכשאותה הסייעת שכל האמהות אוהבות באה לחבק אותך, אתה בוכה ומחזיק לי חזק בצוואר עד שמשאיר לי סימנים? לו יכלתי אני, לקחת כל זיכרון, צלקת וכאב שהשרישו בך הנחותות והאכזריות באדם, הייתי לוקחת זאת היום. -- אמרו לי למחות את הדמעות ולהיות חזקה בשבילך, אמרו לי לתת לבית המשפט ולמשטרה לעשות את שלהם, אמרו לי שבפעם הבאה, אכניס רק לגן עם מצלמות. אז סגרתי את הפלאפון והפסקתי להקשיב למה שאומרים לי. רק אני אמא שלך! רק אני! -- הבוקר, כשהתעוררת, לקחנו אבא ואני סל פיקניק קטן עם כל הממתקים שאתה אוהב ובקבוקי מיץ ונסענו אל הנחל ההוא בצפון. שרנו את טוליק כל הדרך לשם, אתה כבר ממש מדבר ילד חכם שלי. בנחל הקטן, כששניכם משתכשכים במים ואתה צוחק בכל פעם שאבא עושה עצמו מחליק, הבטתי מעלה והתפללתי שאם יש אלוהים, שיעלים לך כל זיכרון רע ושאלו שפגעו בך קטן שלי, יענשו. בבקשה אלוהים, בלי חוקים יבשים ובלי מוסר משפטי על חשבונם של ילדים, שיענשו הן כמו שנענשנו אנחנו. -- ועכשיו אכנס אל הנחל, אנשק אותך ואת אבא חזק- ולרגע שובר לב אחד, בין שמיים בהירים לשמש מחייכת, ננסה לשמוח שוב, כמו אז, רגע קטן אחד לפני שגילינו. ילד טוב שלי. Marsel Moseri Herman היא כותבת סיפורים מהחיים אם אין לכן סבלנות אל תלכו לעבוד עם ילדים!! בניקיון מרוויחים כפול!! הצלקות נשארות לעד😥 במיוחד להורים