סיפור הלידה שלי 💖 בין האכלה לגרפס וטיטול, הבטחתי לכן סיפור לידה.. אז קודם כל אציג את עצמי, אני אורטל בת 25 מירושלים. הריון ראשון. תודה לאל מהלך הריון תקין אבל מתיש ומלא הקאות עד הלידה (כולל🤦‍♀️), אז ככה שבשבוע 40+1 כשהתחלתי מעקב הריון עודף ביקשתי סטריפינג. מי שעקבה אחרי הפוסטים שלי ראתה שלא היו שום סימני לידה בדרך, אבל מרגע שעשו סטריפינג בשעה 1:30 בלילה, הכל התפתח מהר מאוד.. כל הלילה היו לי צירים לא סדירים, בשעה 10:00 התחלתי לתזמן צירים יפים במרווח של 3-4 דקות כל אחד, עד שהגעתי לבית חולים היה ציר כל 2 דקות. בודקים פתיחה, 4 אצבעות צוואר מחוק 60%. מחליטה להסתובב קצת וחוזרת לבדיקה נוספת אחרי שעה, פתיחה 5 מכניסים לחדר לידה. מקלחת ארוכה, כדור פיזיו ואני מתחילה להרגיש שלמרות שהכאבים לא בשמיים אני נהיית עייפה בטירוף, אחרי בדיקת פתיחה נוספת בלי שינוי אני מחליטה לקחת אפידורל כדי לנוח ופוקעים לי את המים. ארבע שעות מנוחה שבמהלכן אני מרגישה ממש טוב אבל לא מפסיקה להקיא! אחרי 4 שעות בחדר לידה ב23:00 בלילה אני עם פתיחה 10 צוואר מחוק 90% ומתחילים להכין את החדר ללידה, המיילדת המהממת שלי מציעה שנחכה 40 דקות כדי לתת לקטנה להתברג טוב בתעלה. אחרי 40 דקות הכל מוכן, אני מרגישה טוב ומוכנה לתת את כל כולי, אבל בדיקת חום מראה שחום הגוף שלי קפץ מ36 ל39 , בשלב הזה נכנס רופא לחדר ומתחילים לחיצות.. עם כאבי ראש ובחילות מטורפות אני לוחצת את נשמתי, (החלטתי לא לקבל אפידורל בשעה שלפני הלידה עצמה כדי להרגיש את הצירים וללחוץ בצורה אפקטיבית!) בין לחיצה ללחיצה עוצרת להקיא ומשתדלת לא להקשיב לאף אחד סביבי חוץ מלרופא ולמיילדת (אגב, זו עצת הזהב!!!!) רבע שעה אחרי הרופא עוצר אותי עם מבט מודאג, חום הגוף לא יורד ומתחילות האטות משמעותיות בדופק שלי, הרופא מסביר לי את הצורך הבהול בוואקום כדי להוציא את הקטנה שלי כמה שיותר מהר! אני בוכה ומבקשת לנסות ללחוץ עוד קצת. עוד 10 דקות ומתחילים וואקום, ארבע-חמש לחיצות חזקות שלי והיפה שלי בחוץ. מניחים אותה עליי, ואני על סף איבוד הכרה לא שומעת אותה בוכה! תוך שניות המיילדת לוקחת אותה מעליי, מניחה במיטת תינוק ויוצאת בריצה מהחדר וצועקת שהתינוקת בחדר 7 לא נושמת.. תוך שניות החדר מתמלא בצוות רפואי ואני כבר ממש מטושטת ולא מבינה מה המצב (בדיעבד, טוב שלא ידעתי אחרת הייתי מתמוטטת)! בזמן הזה הרופא שלי מוציא את השילייה וכאן מתחיל הסבל, השילייה נראית חשודה אני שומעת את המילמולים על הטסה לחדר ניתוח לוודא שלא נותרו שאריות, בזמן הזה הוא דוחף את הידיים שוב ושוב ואני בטוחה שאני עומדת למות. בסוף תודה לאל הוא מרגיע ואומר שהכל בסדר, והוא מתחיל לתפור אותי. את הקטנה שלי בזמן הזה מצנררים ושואבים כמויות אדירות של מי שפיר מהקיבה הקטנה שלה ומהריאות, רק חמש שעות אחרי אפגש איתה בפעם הראשונה, אנשק אותה חזק ואבכה מאושר. ב29.10.19 בשעה 00:22 נולדה הנסיכה שלי, אלה, במשקל 2.610. אני מביטה בה ומבינה את משמעות המילים "שווה כל כאב". ההחלמה קשה וכואבת, מלווה בהמון רגעי משבר אבל אני ואלה זו אהבה ממבט ראשון ואני מודה לאלוקים יום יום על הנס שעשה איתנו, עליה, על אבא שלה המדהים, בעלי האהוב שלא עזב ולא עוזב אותי לשנייה. בחיי שהרגעים הקשים האלה היו הרגעים היפים ביותר בחיים שלי. יקרות שלי, מאחלת לכולכן לידה קלה עם ידיים מלאות, בריאות, אושר ואהבה. החיים מקבלים פרופורציות אחרי חוויה מטלטלת כזאת. תודה לכולכן על התמיכה, העצות הטובות וההתעניינות. עכשיו ברשותכן הולכת להחליף קקי, כי אלה החיים האמיתיים!!!💖