רציתי לשתף קורה לי לצערי לא מעט שאני בוכה, ועוד בוכה ליד הילדה שלי. בין לבין הניסיון להרדים אותה והבכי שלה, הרגשתי כאב חד בגב בצד ימין, הרגשתי שאני לא יכולה לקום, ממש מנע ממני לזוז. אז מהחוסר אונות והפחד של מה הכאב הזה עכשיו (נכנסתי לסרטים)יחד עם הבכי שלה גם התחלתי לבכות, שוב לידה. והחיים שלי הזאת, תוך כדי שהיא בוכה, קלטה שאני גם בוכה, הסתכלה עליי, חייכה! (בניסיון לגרום לי להפסיק לבכות) והמשיכה לבכות. וכל רגע בדקה אם אני עדיין בוכה! כמובן שזה גרם לי רק לבכות שוב אבל מהר מאוד חייכתי אליה וחיבקתי ונישקתי אותה. זה כואב לי, כואב לי שהיא רואה אותי במצבים האלה. אבל זה בלתי נמנע. אני גם ככה אדם מאוד רגיש ולהוסיף את ההורמונים אז אני בכלל מוצפת. והיא, כולה בת שנה ו8 היא מנסה לעודד אותי. מנסה להיות חזקה. לא ממש הולך לי

מה עם כל משוערות אוגוסט ? איך אתן איך מסתדרות עם הקטנים ?

תינוק בן שבועיים יום אחרי שנולד ראיתי שיש לו הפרשות בעין, כמו דלקת. אמרתי את זה בבית החולים, דיי התעלמו. אמרו שיעשו בדיקה ולא עשו. הלכתי לרופא בקופת חולים אמרה שיכול להיות שזה קשור לצינורות הדמעות שהן צרות, משהו כזה. נתנה לי לנסות משחה סנטומיצין, עבר אחרי יומיים וחזר אתמול בלילה שוב. מישהי גם חוותה את זה? ומה זה אומר שצינורות הדמעות צרות? מה עושים עם זה?

מתי יצאתן לחופשה?? מתי יצאתן פעם ראשונה והשארתן את התינוק לילה עם אמא או מישהו שאתן סומכות עליו?

אפשר להתקלח במים חמים ? שמעתי שאסור רציתי לוודא ? כאילו מה זה חמים יותר מדי הכוונה?

אוקיי בנות אני חייבת לפרוק זה התחיל בתחילת הקורונה, הוציאו אותי לחל״ת והתחלתי לטפס על הקירות מרוב שעמום. ומשם הגיעה ההחלטה: תינוקי. וב״ה אחרי שלושה מחזורים נקלטתי. הייתי בענניםםם, לא חיכיתי לשום בדיקה ישר רצתי לספר לכל העולם ואשתו. נכד ראשון משני הצדדים תארו לכן איזה אושר... בשבוע 7 עשיתי בדיקת דופק והכל היה תקין! שבת בערב, שבוע 10, שבוע לפני השקיפות, נכנסת לשירותים ורואה דימום קטן, ישר אני ובעלי הולכים למיון ושם הבשורה המרה: ״כבר שבוע שאין דופק״ עולמי קרס עליי. האחות שואלת ״רוצה לקחת רגע או שנתחיל לדבר?״ אני עדיין בהלם ״על מה לדבר?״ ההפלה, הגרידה... זה בהחלט היה שבוע לא פשוט, בכי, התמוטטויות עצבים, דיכאון, גרידה ומה לא... הסביבה שמתייחסת אליי כמו מסכנה, כאילו הראשונה שעוברת הפלה. ומילים כמו אויי מסכנה, כואב הלב... היו מוציאות אותי מדעתי. לא רוצה רחמים מאף אחד.. פשוט די! כולן מסביבי הרות ונכנסות מהר להריון רק אני תקועה, אני לא יצור קנאי.. מה עובר עליי? אנשים לא מפסיקים להיכנס לי לרחם ולהגיד מה לעשות ואיך לעשות. כל יציאה אצל המשפחה מסתיימת בבכי והתקפי חרדה. כל חודש אני בציפייה שזה ה-חודש ואז אני מקבלת מחזור.. זה כבר חודש שישי שאני מקבלת. וכל חודש מרגיש כמו שנה!!! כל כך רוצה הריון שישכיח אותי את התקופה הקשה הזאת... איך לצאת מהדיכאון הזה? לעשות בדיקות לבדוק אם הכל תקין? או שזה מוקדם מדי? לא יודעת אם אני רגישה מדי או שזה נורמלי.. אשמח לטיפים.