אוקיי בנות אני חייבת לפרוק זה התחיל בתחילת הקורונה, הוציאו אותי לחל״ת והתחלתי לטפס על הקירות מרוב שעמום. ומשם הגיעה ההחלטה: תינוקי. וב״ה אחרי שלושה מחזורים נקלטתי. הייתי בענניםםם, לא חיכיתי לשום בדיקה ישר רצתי לספר לכל העולם ואשתו. נכד ראשון משני הצדדים תארו לכן איזה אושר... בשבוע 7 עשיתי בדיקת דופק והכל היה תקין! שבת בערב, שבוע 10, שבוע לפני השקיפות, נכנסת לשירותים ורואה דימום קטן, ישר אני ובעלי הולכים למיון ושם הבשורה המרה: ״כבר שבוע שאין דופק״ עולמי קרס עליי. האחות שואלת ״רוצה לקחת רגע או שנתחיל לדבר?״ אני עדיין בהלם ״על מה לדבר?״ ההפלה, הגרידה... זה בהחלט היה שבוע לא פשוט, בכי, התמוטטויות עצבים, דיכאון, גרידה ומה לא... הסביבה שמתייחסת אליי כמו מסכנה, כאילו הראשונה שעוברת הפלה. ומילים כמו אויי מסכנה, כואב הלב... היו מוציאות אותי מדעתי. לא רוצה רחמים מאף אחד.. פשוט די! כולן מסביבי הרות ונכנסות מהר להריון רק אני תקועה, אני לא יצור קנאי.. מה עובר עליי? אנשים לא מפסיקים להיכנס לי לרחם ולהגיד מה לעשות ואיך לעשות. כל יציאה אצל המשפחה מסתיימת בבכי והתקפי חרדה. כל חודש אני בציפייה שזה ה-חודש ואז אני מקבלת מחזור.. זה כבר חודש שישי שאני מקבלת. וכל חודש מרגיש כמו שנה!!! כל כך רוצה הריון שישכיח אותי את התקופה הקשה הזאת... איך לצאת מהדיכאון הזה? לעשות בדיקות לבדוק אם הכל תקין? או שזה מוקדם מדי? לא יודעת אם אני רגישה מדי או שזה נורמלי.. אשמח לטיפים.