אומייגאד ילדתי! 40+6 סיפור הלידה הארוך (מאוד) שלי- הגעתי ביום שני למיון בגלל הפחתת תנועות עובר. לא יודעת למה, הייתה לי תחושה לא טובה שבהמשך התבררה כנכונה, מפה לשם בגלל שלא הרגשתי אותו עשו לי פרופס בשעה 19:00, הייתי עם צירים מזעזעים כל הלילה לא ישנתי מלא הליכות מסגים מבעלי ומקלחות חמות. ב6:00 בודקים פתיחה - חצי. בנתיים אני מתה מצירים, התחלתי לצרוח ולבכות מהכאבים, בחיים לא היה לי דבר כזה ואני אחת שסופגת... ישבתי על כדור פיזיו ועשיתי סיבובי אגן מה שכנראה נתן טריגר ללידה, ונכנסתי להתקלח... הצירים בשנייה התחזקו ברמת השחור בעיניים, כמעט התעלפתי והתחלתי להקיא בטירוף (עד בעצם שיצאתי מהחדר לידה לא הפסקתי זה היה נוראי) קראתי בכוחותיי האחרונים לאחות וקפצו עליי איזה שש אחיות הלבישו אותי והטיסו אותי לרופא. בום יורדים המים ואני צורחת את חיי, בודקים פתיחה 2.5 (בפחות משעה). ומפה זה טס- אין חדר לידה ובנתיים עושים לי מוניטור, בום פתיחה 6 (בפחות מ-20 דקות). בסופו של דבר הכניסו אותי לחדר לידה וקיבלתי אפידורל עם פתיחה 8 (אל תשאלו אותי איך תוך 4 דקות זה גדל ב2 אצבעות ואיך שרדתי עם צירים של פרופס עד הפתיחה הזו). מוציאים פרופס. יופי, פתיחה מלאה אבל העובר עוד למעלה והלידה נתקעה ממש. אני כבר גמורה ולא יודעת איך לדחוף ולא מצליחה להרדם. דיברתי בלי סוף עם אלוהים וזה מה שנתן לי את הכוחות האחרונים, הוא ובעלי שייבדל שזכיתי בו ובלעדיו לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו. התחלתי לעבוד על עצמי שאני מסוגלת ויכולה ואין דבר כזה שאני לא אצליח. נתנו לי פיטוצין ואחרי שעה התחלתי לדחוף ופה התחיל הגהנום האמיתי אם חשבתם שאפידורל בפתיחה 8 זה השטן- לא משנה כמה דחפתי, הוא לא יצא, התחלתי לרעוד בטירוף ולאבד את זה. התעשטתי תוך כמה דקות ומתתי את חיי בלחיצות. מסתבר שהפנים שלו היו הפוכות בכיוון ורק 3% מהלידות כאלו, כלומר הוא יוצא עם השיער החוצה ולא עם הפנים. קפצו עליי איזה שבעה שמונה אנשי צוות מסתבר שזה היה בלתי אפשרי כמה שדחפתי, אז נלחמו במשך חצי שעה אולי קצת יותר עם ואקום(ים) ולחיצות הזויות על הבטן בצירים. חתכו לי את החיים, אבל הצלחתי. הוא יצא תודה לאל, פתאום קולטים קשירה בחבל הטבור. מזעיקים בריצה את הרופאת ילדים שלוקחת אותו בבהלה. בעלי ואני, שהייתי בשיחה צפופה עם אלוהים בשלב הזה, לא מבינים מה הולך סביבנו ואומרים ״אבל רציתי לחתוך את חבל הטבור״, ״אבל רציתי שחרור מושהה״... מאז ראיתי אותו רק ל-2 דקות בדיוק שהניחו אותו עליי והמשיכו עם סדרת הבדיקות עד לא ממזמן. הרופאים אמרו שזה לידת נס, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם חבל הטבור היה מתהדק לקשר חזק יותר או אם לא הייתי לוקחת את הזירוז או אם לא הייתי הולכת עם התחושות בטן שלי... רציתי באותה הזדמנות לומר לכן תודה. אני פה משבוע 4, למדתי מכן הרבה והרגשתי שזה אשכרה עזר לי בלידה ובכל ה48 שעות האחרונות בפרט. אז, תודה על הכל ועל התמיכה יקירות 3> אין כמוכן! יש כמה טיפים שחשבתי עליהם, אם יהיה לי עוד אוסיף, 1. תקחו זירוז אם המצב מסוכן. 2. בקבוק מים עם פית ספורט זה החיים. 3. קידמתי את הלידה בטירוף בגלל תנועתיות, זה מאוד קשה אבל שווה את זה. ובאותה נשימה, מה שקורה בחדר לידה - הכל בראש! דיברתי הרבה לעצמי על כמה שאני מסוגלת ואין מצב שאני מוותרת. 4. צוות זה א״ב. אני מאושרת שילדתי ברמבם (ואני ישנה במסדרון) ואני בטוחה שבמקום אחר הייתי מגיעה לקיסרי חירום. פשוט בית חולים מדהים!!!!!! ללא מתחרים!