משתמשת פורטי12 בנובמבר 2026 בשעה 07:38
הבאתי לילד שלי סטירה.
פעם ראשונה בחיים שלי שאני במצב קיצון.
תשפטו,תכעסו,תחבקו תגידו מילים כואבות או טובות - אני אבין!
אני חודש שישי, יש לי בבית 2 צמודים.
אני אוהבת אותם ברמה שכואב לי בעצמות, אבל, אני שכחתי מעצמי, אני כל כולי למען הבית, בעלי עובד קשה ואני כרגע לא עובדת, המעט שאני יכולה לעשות זה להביא את עצמי לבית. לכביסות, לבישולים, למקלחות, לאמצע הלילה אם מישהו מהם צריך אותי, לאירגון הגנים, לפיזור. וכל זה באהבה גדולה. הילד שלי חוזר מעוצבן מהגן, יש מצב ויסות רגשי שהוא לא יכול ויודע להכיל, עוד אין לו 4.
בגן הם במסגרת ובבית הם בבית. כנראה שבבית הוא מפרק הכל ולא יודע לבקש עזרה כמו שאני מנסה ללמד אותו ובכל זאת לא מצפה כי הוא עוד ילד. אתמול זה כבר עבר גבול אחרי שניסיתי, הכלתי, הבנתי, שתקתי, חיבקתי.
זה כאילו נתן לו את הלגיטימציה להמשיך, לצעוק, לא לכבד ולהתחצף. אחיו הקטן סבל ממנו מלא צעקות והרמות יד.
שחררתי. ביקשתי ממנו לתת לי זמן גם להרגע כדי שאוכל להיות שם בשבילו מחדש, הוא לא נתן לי. נצמד אליי, כעס עליי שאני לא מדברת. הרביץ לי ושם כבר הכל עלה לי, דחקו אותי לפינה לא הביאו
לי רגע לנשום. הבאתי לו סטירה. הזדעזעתי. חיבקתי, בכיתי והוא נרדם לידי. נשארתי עם מועקה ואכזבה עצמית כמו שלא הכרתי קודם.
💬25 תגובות
