איפה הזעקה על התעללות בתינוקות?

יש משהו שיושב לי על הלב ואני פשוט לא מצליחה להבין. מקרה ההתעללות המזעזע בחתול הרעיד מדינה שלמה, ובצדק גמור. הוא עורר סערה ציבורית, זעם, סיקור תקשורתי והפגנות. ואני לא יכולה שלא לחשוב על פרשת ההתעללות בתינוקות. איפה הזעקה שלנו? אני שואלת את עצמי, האם אנחנו בכלל עוצרים לחשוב עד כמה תינוק הוא חסר ישע? תסתכלו על עולם החי. בעלי חיים רבים נולדים עם אינסטינקטים הישרדותיים, חלקם מסוגלים לעמוד וללכת זמן קצר לאחר לידתם, ובהמשך הם לומדים להשיג מזון, לברוח מסכנות ולהגן על עצמם. ואילו תינוק אנושי? הוא מגיע לעולם חסר אונים לחלוטין. הוא לא יכול ללכת. לא יכול לברוח. לא יכול להשיג לעצמו אוכל. לא יכול להגן על עצמו. הוא אפילו לא יכול לספר לאמא שלו שמישהו פגע בו. הוא תלוי לחלוטין באנשים שסביבו. כל עולמו נמצא בידיים של מי שאמורים לדאוג לו. ועכשיו תחשבו כמה אכזריות צריכה להיות באדם כדי לפגוע ביצור כל כך קטן, כל כך תמים, שאין לו אפילו את היכולת להבין למה מכאיבים לו. תחשבו על תינוק שבוכה מכאב, מפחד, מחוסר אונים. שבשבילו הבכי הוא הדרך היחידה לבקש עזרה. ועל האפשרות שאותו אדם שאמור להיענות לבכי הזה, הוא דווקא מי שגורם לו. המחשבה הזאת פשוט בלתי נתפסת בעיניי. ואני שואלת את עצמי איך ייתכן שמעשים כאלה לא מרעידים מדינה שלמה? איך ייתכן שאנחנו מסוגלים לקרוא על זוועות כאלה, להזדעזע לרגע, ולהמשיך הלאה? אני לא מבקשת להשוות בין סבל לסבל. כל התעללות בחסר ישע היא מעשה מזעזע שראוי לגינוי. אבל אני מבקשת שנעצור לרגע ונחשוב על אותם תינוקות. אלה לא סיפורים. לא כותרות. לא עוד פרשה חדשותית. אלה בני אדם קטנים, חסרי אונים, שהעולם שלהם אמור להיות המקום הבטוח ביותר עבורם. הם לא יכולים לספר מה עבר עליהם. הם לא יכולים לדרוש צדק. הם אפילו לא יודעים שיש להם זכות להיות מוגנים. ואם הם לא יכולים להשמיע את קולם, מי יעשה זאת בשבילם?