האם זה נורמלי להרגיש קורסת מהעומס בשנה הראשונה לאמהות?

כני לא יכולה לסבול את בעלי, הוא בן אדם טוב באמת יש רגעים שאני חושבת שהוא מנסה אבל אין דבר שהוא לא מתלונן עליו או מתחשבן איתי עליו, אני באמת לא נחה לשניה כל יום 2-3 כביסות, הבית מבריק, קניות דברים לילד אני הדמות היותר אחראית כלכלית ובאמת מרגישה שאני לא יכולה באמת לסמוך עליו בכלום ולצערי זה גורם לי להיות הרבה יותר שולטת ובאמת שנמאס לי לדאוג להכל ומהכל, כל הנטל עלי, גם לחזור לעבוד הייתי צריכה אחרי ארבעה חודשים ובגלל שאני לא מוכנה לשים עדיין את הילד במסגרת חזרתי לחצי משרה מהבית אז גם תוך כדי אני מסדרת כל הזמן את הבית, לפעמים אני צריכה להשלים את השעות הערבים גם, כמובן שאני זאת שקמה בלילה וגם בסופ״שים אני קמה בלילה כי ככה או ככה אני זאת שמתעוררת אז עד שבעלי מתעורר אני מתעוררת לגמרי אז כבר הפסקתי להעיר אותו הסופ״ש הוא קם בבוקר להאכיל וכן גם אני לצערי התעוררתי מזה לגמרי במוצאש אחרי שניקיתי שטפתי הכנתי אוכל לעבודה עשיתי כביסות כלים טיקטוק מטבח הכל אמרתי לו ואו אני סיימתי להיום תוכל להכין אתה ארוחת ערב הוא אמר שגם הוא סיים להיום והוא ביום שבת ער משמונה וחצי בבוקר. הוא ביקש סליחה אחר כך וגם הכין והוא בדרך כלל מכין בערב אבל נמאס נמאס כבר לשמוע תלונות נמאס להסביר כמה אני עושה ולא מבלבלת את המוח יותר מידי נמאס לי לדאוג כלכלית ולהסביר לו כל הזמן שיש לנו ילד, הוא מעשן וווויד ואחרי כל פעולה שהוא עושה עם הילד כאילו הוא צריך פרס ללכת לעשן הוא באמת אבא טוב אוהב את הילד מאוד אדם רגוע ומכיל אותי כי אני באמת משתגעת ומאבדת את זה הרבה כי אני באמת מרגישה שקופה לגמרי גם בבית וגם מבחוץ הוא באמת אף פעם לא נגרר לריב איתי אבל אני מרגישה שזה פשוט לא מגיע לי אני באמת תוהה בנות אתן באמת עושות את הכל ועומדות בזה? אני מרגישה שאני קורסת וזה רק ילד אחד כפרה עליו חיים שלי והוא הילד הכי נוח שיש ואני נהנת מכל רגע ורגע איתו וכל רגע זה אושר הילד עוד לא בן שנה והכמות פעמים שאיימתי על בעלי להתגרש היא לא נורמלית ומפחידה אותי כבר אני באמת חושבת על זה ברצינות מצד שני אני באה ממשפחה של הורים גרושים וכמה שלא הייתי חזקה בזה זה שרט אותי ועכשיו בגיל בוגר אני מבינה כמה ואני באמת לא רוצה שהילד שלי יחווה את זה אני רוצה משפחה גדולה עם הרבה ילדים, יש לי משפחה קטנה מאוד והרבה פחות משפחתית מהמשפחה של בעלי שהם משפחה גדולה ואני אוהבת אותם מאוד. חשוב לי שהילד יגדל במשפחה כזאת באמת רע לי אני קורסת ומרגישה לא מוערכת גם אם הוא אומר שמעריך במילים וכמובן שניסיתי להסביר הוא אומר שמבין ומעריך וישים לב אבל בפועל הוא לא שם לב לכלום בבית וגם כשאני אומרת לו הוא שוכח או אומר שיעשה אחר כך ובאחר כך שלו יכול להיות גם מחר ואני כבר עושה מין הסתם אלף פעם אמרתי שאני פשוט אפסיק לעשות כל כך הרבה אבל אני פשוט לא מסוגלת שהסביבה שהילד שלי כל היום נמצא בה תהיה מגעילה מלוכלכת או לא מסודרת יש רגעים שהכל בסדר בינינו גם היינו בסופ״ש בחול עם הילד ובאמת היה מושלם וכן הרגשתי אהבה והוא עשה הכל שווה בשווה כמוני כ אי לו לפעמים אני חושבת שזה בגלל העבודה יש פה עוד מישהי שמרגישה ככה? זה עובר מתישהו? אני יודעת שאומרים שהשנה הראשונה קשה אבל כמה קשה?