שבוע 34 להריון ומרגישה רע - בעלי יצא לשבת עם המשפחה

שבוע 34 אני לא מרגישה טוב כבר מאתמול בערב. יש לי חולשה, עייפות, דפיקות לב והרגשה של עילפון כמעט כל רגע. אני פשוט לא מרגישה כמו עצמי בימים האחרונים, ובתקופה הזאת אני גם מאוד זקוקה לעזרה עם הילדה. נרדמתי עכשיו לכמה שעות, התעוררתי וביקשתי מבעלי משהו לשתות, אפילו רק שתייה קרה כי הרגשתי שאני ממש חייבת את זה. והפלא ופלא הוא יצא לשבת לשתות כוסית עם המשפחה, פה ממש קרוב. וואלה, ממש התבאסתי. מצד אחד אני אומרת לעצמי: מה את רעה? תני לו להיות קצת עם המשפחה. למה שלא ייצא לשבת איתם? אבל מצד שני אני חושבת אני בשבועות האחרונים של ההריון. אני לא אוהבת להתלונן, ולא אוהבת לעשות מעצמי מסכנה, אבל באמת שלא פשוט לי עכשיו. אני לא מרגישה טוב, יש לי תחושה שאני עלולה להתעלף, ואני מפחדת שיקרה לי משהו ולא אהיה נגישה לגדולה שלנו. ואולי זה מה שהכי מפריע לי שאני פחות חושבת על עצמי. אני חושבת על מה יקרה לילדה אם פתאום אני לא אוכל לתפקד. אז כן, זה מעליב אותי שהוא הרשה לעצמו לצאת מהבית במצב כזה, במקום להיות לידי, להיות נגיש, ולוודא שהכול בסדר איתי. לא ציפיתי שהוא ישב ויביט בי כל הערב. אפילו הודעה קטנה בפרטי, משהו כמו: “יצאתי לכוסית פה קרוב, אם את מרגישה רע תתקשרי אליי” הייתה נותנת לי תחושה שהוא איתי ושאכפת לו. אבל כלום. וזה גורם לי לחשוב למה זה כל כך מובן מאליו שאני לא מרגישה טוב, ועדיין איכשהו אני אמורה להסתדר ולטפל בעצמי? אני לא מבקשת שכולם יעצרו את החיים שלהם כי אני בהריון. באמת שלא. אבל בשבועות האחרונים של הריון, כשאני כבר לא מרגישה טוב, יש חולשה, דפיקות לב והרגשה של עילפון — אני כן מצפה מהאדם שאיתי בבית להיות קצת יותר דרוך. להיות שם. לדאוג. לשים לב. אני מרגישה שהגוף שלי עובד שעות נוספות כדי להביא חיים לעולם. אז המינימום שאני מצפה לו הוא קצת יחס, קצת דאגה, וקצת תחושה שאני לא לבד בזה. אבל כרגע, כשאני מרגישה ככה זה פשוט מאוד מעליב אותי. מציינת רשמתי לו הודעה שזה הזוי בעיניי ופירטתי בקצרה וחזר לבית כמה דקות אחרי ההודעה. אבל אני עדיין בכעס אני מגזימה.??