משתמשת פורטי5 בספטמבר 2026 בשעה 19:03
באמת שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. זה יהיה קצת ארוך, אבל אני חייבת לפרוק.
אני נשואה כבר 7 שנים, וכבר מההתחלה הרגשתי שבעלי תמיד שם אותי במקום האחרון מול המשפחה שלו. זה התחיל מזה שהרגשתי שהמשפחה שלו לא תמיד מכבדת אותי, והתחלתי לשתף את בעלי במה שעובר עליי, כי הדברים האלה ישבו לי על הלב. לא שיקרתי ולא ניסיתי לסכסך, פשוט סיפרתי לו מה אני מרגישה ומה קורה.
אבל התגובה שלו אף פעם לא הייתה טובה. הוא תמיד היה מגן על המשפחה שלו.
אמא שלו, למשל, הרבה פעמים עוקצת אותי ליד כולם. אני מאוד נזהרת לא להגיד דברים לא במקום, אבל לפעמים אני מרגישה שאני חייבת לשים גבול, וזה קרה גם עם בני משפחה אחרים שלו.
עם הזמן זה הגיע למצב שבעלי פשוט מבקש ממני לשתוק, לא משנה מה אומרים לי ולא משנה אם אני נפגעת. מבחינתו, הכי חשוב שאני לא אענה ולא אגיד כלום.
הגעתי למצב שליד המשפחה שלו אני כמעט ולא פותחת את הפה. ואם אני כבר אומרת משהו, איכשהו תמיד יוצא שאני לא בסדר במה שאמרתי. וכל פעם שאנחנו חוזרים מהמשפחה שלו הביתה, מתחיל ויכוח על למה אמרתי ככה, למה עשיתי ככה ולמה עניתי.
אני יודעת שאני נפגעת יחסית מהר, ואני גם לא תמיד מסוגלת לשתוק כשאני מרגישה שמזלזלים בי מול כולם. במצבים כאלה אני יכולה מאוד להתעצבן ולהתפרץ.
עברתי לא מעט דברים עם המשפחה שלו. ובסופו של דבר, כל פעם הייתי חוזרת ומספרת לבעלי, פשוט כי רציתי אוזן קשבת. לא הייתה לי שום מטרה אחרת. היום אני אפילו מאוד מתחרטת ששיתפתי אותו בכל דבר, כי ראיתי בו את החבר הכי טוב שלי, אבל בפועל הוא לא היה שם בשבילי. הוא כמעט אף פעם לא באמת הקשיב, לא עזר לי ולא נתן לי את התחושה שיש לי על מי להישען.
ובזמן האחרון זה אפילו החמיר. המשפחה שלו מספרת לו דברים רעים עליי, והוא חוזר הביתה ורב איתי עליהם. כל פעם זה נהיה יותר ויותר קשה. יש צעקות, יש דרישות, ואין כמעט שום הבנה כלפיי.
כל פעם אני לא בסדר. כל פעם אני אשמה במשהו.
אני כבר מאוד התרחקתי מהמשפחה שלו. ברמה שאני פשוט לא רוצה לראות אף אחד מהם יותר. אני מרגישה שכל הזמן מחפשים אותי, מחכים שאגיד משהו כדי שיהיה על מה לדבר.
והיום שוב היה ריב בגלל משהו שלא קרה בכלל. אחד מבני המשפחה שלו אמר לו כביכול שאני אמרתי משהו לא מכבד על אמא שלו ליד כולם, בזמן שהוא לא היה שם. זה פשוט לא קרה מעולם.
ומשם זה הגיע למשפטים כמו:
"אני יותר לא רוצה לשמוע אותך עונה למישהו בבית שלי."
"אל תביאי לי דעה ליד המשפחה שלי."
"את צריכה לכבד את המשפחה שלי בכל מחיר, לא משנה לי מה את מרגישה."
"כל מה שאת מרגישה, תמשיכי להרגיש. זו בעיה שלך."
מבחינתו, אני צריכה לכבד את המשפחה שלו ולא לדבר.
הוא בכלל לא מסתכל על מה שאומרים לי או איך מתנהגים אליי. הוא מסתכל רק על התגובה שלי. אם מישהו אומר לי משהו לא בסדר ואני עונה, מבחינתו רק אני לא בסדר.
הוא לא רואה את הצד שלי. אותו מעניין בעיקר הכבוד למשפחה שלו.
ניסיתי לדבר איתו ולהסביר לו את זה מלא פעמים. ניסיתי שיבין שאני לא מחפשת לריב עם המשפחה שלו ולא רוצה לפגוע באף אחד. אני רק רוצה שגם אני אהיה חשובה, שגם עליי יגנו ושגם לרגשות שלי יהיה מקום.
אבל אחרי הפעם האחרונה אני פשוט לא מוכנה לסבול את זה יותר.
אני מרגישה כמו ילדה קטנה מולו. כאילו אני צריכה להסתיר את מה שאני מרגישה, לשתוק וללכת על ביצים רק כדי שלא יהיה פיצוץ בבית.
ובאמת שנמאס לי מכל זה.
יש לי שלושה ילדים, ונשארתי פה הרבה פעמים רק בשבילם. אבל אני כבר לא יודעת איך אני אמורה להמשיך לחיות ככה עם הבן אדם הזה.
בראש שלי אני כבר גרושה.
והפעם הבטחתי לעצמי שהוא יותר בחיים לא ייגע בי. זהו. הגעתי לנקודה שאני פשוט לא מוכנה יותר.
וגם חייבת לציין שבזמן האחרון אני נכנסת להתקפים כל פעם שאני עוברת משהו איתו. אחרי אלימות מילולית קשה אני נכנסת להתקף ומתחילה לצעוק ולהרביץ לעצמי בראש ובפנים נהיה לי קשה לנשום וזה עובר.
אם אתגרש ממנו לילדים שלי לא יהיה טוב וזה הדבר היחד שאכפת לי ממנו.
💬34 תגובות
