בהיריון, מותשת ולבד - איך ממשיכים מכאן?

אני מרגישה שאני כבר ממש בקצה. אני בסוף היריון, הגוף שלי כואב ואני מותשת גם פיזית וגם נפשית. במקביל אני מטפלת בילדים, דואגת להם, לבית ולהכול, ואני מרגישה שאני עושה את זה כמעט לבד. אני גם בחינוך ביתי עם הילדים, מה שאומר שהם איתי רוב הזמן ואין לי כמעט הפסקה אמיתית. אין לי את השעות האלה שמאפשרות לנשום, להתאפס או פשוט להיות רגע אני. כל היום אני נותנת, מכילה, מטפלת ודואגת — אבל אין כמעט מי שימלא אותי בחזרה. אני גרה בלי משפחה קרובה לידי. אין לי אמא או מישהי שתבוא לקחת את הילדים לכמה שעות, אין לי גב שאני יכולה להישען עליו כשאני נשברת. הרבה פעמים אני מרגישה שאני לבד בתוך כל הדבר הזה, בלי עזרה ובלי מקום לפרוק. אני אוהבת את הילדים שלי יותר מהכול, אבל קשה לי להחזיק הכול לבד. זה לא אומר שאני לא רוצה אותם או שאני לא אמא טובה — זה אומר שאני בן אדם שהתעייף. אני מרגישה שהמיכל שלי התרוקן ואין לי מאיפה לתת עוד. גם בזוגיות אני מרגישה לבד. במקום שיראו שאני מוצפת וישאלו אותי איך אפשר להקל עליי, הרבה פעמים אני מרגישה שרואים רק את הכעס שלי ואת הדרך שבה אני מגיבה, ולא את כל מה שהביא אותי לשם. אני מרגישה שאני צריכה להיות חזקה כל הזמן — בשביל הילדים, בשביל הבית, בשביל כולם — אבל אין מי שיחזיק אותי. אני מפחדת להגיע למצב שאני נשברת לגמרי או נכנסת לדיכאון, כי אני מרגישה שכבר הרבה זמן אני סוחבת יותר ממה שאדם אחד אמור לסחוב לבד. אני לא מחפשת רחמים ולא רוצה שיחשבו שאני לא אוהבת את החיים שלי או את הילדים שלי. אני פשוט צריכה שמישהו יראה אותי באמת. שיבין שגם אמא יכולה להתעייף, שגם אישה חזקה יכולה להישבר, ושגם לי מגיעה תמיכה. אני פשוט מרגישה לבד מאוד עכשיו, ואני צריכה שמישהו יהיה איתי, יקשיב לי ויזכיר לי שאני לא אמורה להתמודד עם הכול לבד איך ממשיכים מכאן