איך מתמודדים עם חרם מהמשפחה של הבעל?

חרם של מבוגרים לעבור חרם זה קשה. אני פוגשת בקליניקה נשים, אמהות, שעדיין סוחבות על הגב את הצלקות מחרם שעברו כשהיו בנות 10. אצל ילדים – עם כל הכאב – אפשר עוד להבין חוסר בשלות. אבל מה קורה כשמבוגרים, אלו שאמורים להיות המודל לחיקוי, בוחרים בחרם? מה קורה כשזה מגיע מהמשפחה של הבעל? כשחמות בוחרת לעשות חרם על כלה שלה, בלי לחשוב אפילו על הנפש שלה, על הזוגיות שנקרעת או על הנכדים שמשלמים את המחיר? הניסיון להרשים, לתת מעצמך, לנסות להיות "בסדר" – ועדיין לקבל דקירה ועוד דקירה – הוא תהליך שוחק שגורם להרבה נישואין להתפרק. וזה כואב. זה כואב במיוחד כשמבינים שהצד השני מוכן לראות משפחה מתפרקת, ובלבד שהוא לא יצטרך לוותר על האגו שלו. כמטפלת, אני מוצאת את עצמי בסיטואציה לא פשוטה: אני מטפלת בנשים אחרות, בזמן שאני בעצמי חווה את המציאות הזו. אבל השנה למדתי שיעור אחד חשוב: כדי להציל את הנפש שלי, אני חייבת להפסיק לצפות. להפסיק לצפות שהם יום אחד יהיו מי שאני צריכה שהם יהיו. אני לא יכולה לשלוט בהם, אבל אני כן יכולה להחליט שהבית שלי, הזוגיות שלי והבריאות הנפשית שלי הם הערך העליון. לכל מי שעוברת את זה פה – אני מאחלת לנו שנמצא את השלווה שלנו במקומות אחרים, במקומות שלא תלויים באישור של אף אחד. נפסע הלאה, כי הלב שלנו יקר מדי מכדי שיהיה תלוי בחרם של אחרים