הבעל שובר אותי: איך יודעים מתי הגיע הזמן לעזוב?

בבקשה בלי לשפוט, רק תגידו לי מה הייתם עושים במצב שלי. אני ובעלי כבר תקופה ארוכה לא מצליחים לתקשר אחד עם השני. לפני שבועיים רבנו ליד הילדים (ולצערי זו ממש לא הפעם הראשונה), ומאז לא דיברנו במשך שבוע. לי מאוד קשה לתקשר אחרי ריב, ובמקרה הזה הוא פגע בי ובכבוד שלי בצורה מאוד עמוקה. עם כל ריב אני מרגישה שאני מתרחקת ממנו עוד קצת. כל פעם עוד שכבה יורדת, עד שהגעתי למצב שאני כמעט לא מרגישה כלפיו כלום. אני נגעלת מהמחשבה שהוא ייגע בי. אני לא מדברת איתו, לא מתקשרת לשאול לשלומו במהלך היום כמו פעם, לא אומרת שלום או ביי, ואפילו כבר לא מבשלת לו כמו שהייתי מבשלת כל יום. אני יודעת שזה נשמע קשה, אבל זו התוצאה של איך שאני מרגישה בעקבות ההתנהגות שלו כלפיי. היחס שלו משפיע עליי עד כדי כך שאני הופכת להיות בן אדם שאני לא רוצה להיות. כל ניסיון לפתור את מה שקרה הופך לעוד ריב גדול יותר. שום דבר לא נרגע, רק מחמיר. והכול קורה מול הילדים. לא נראה לי שאכפת לו שהם שומעים איך הוא מדבר אליי. הדבר שהכי כואב לי הוא שאני רואה איך זה משפיע גם על האימהות שלי. אני עצבנית יותר, צועקת יותר, עצובה יותר. הוא שם לב לזה ומעיר לי על זה כל הזמן, אבל לא מבין כמה אני כבר מותשת. זה לא שאני בוחרת להיות ככה. כבר כמעט שבועיים שאנחנו לא מצליחים לפתור את מה שקרה. זה המשבר הכי גדול שהיה לנו. פעם לפחות הייתי רוצה לדבר ולתקן. היום אני כבר לא רוצה. אני אומרת לו את זה, ואז הוא אומר לי: "אז את רוצה שנחיה ככה? אנחנו לא נתגרש לעולם. את פשוט בוחרת לסבול." ופה אני נעצרת ולא מבינה. אני באמת בוחרת לסבול? הוא מביא אותי למצב הזה, פוגע בי, ואז אומר שהתגובה שלי היא בחירה? מעבר לזה, אני מרגישה שאין לי כמעט שום מקום לקבל החלטות. אם זה לקנות משהו לבית, לעשות משהו בשביל עצמי כמו לייזר, או כל דבר אחר - הוא בדרך כלל מחליט לבד או לא מסכים. הוא שולט בחשבון הבנק, ואני מרגישה שאני צריכה לבקש אישור על כל הוצאה. כשאני רוצה לקנות משהו, הוא אומר שקל לי לבזבז כסף כי אני לא עובדת כרגע, שרק הוא עובד ושהוא זה שמרוויח את הכסף. לפעמים הוא אפילו אומר: "אם יש לך כסף, תקני." גם בדברים הקטנים של היום-יום אני מרגישה ששום דבר שאני עושה לא מספיק טוב. תמיד יש הערה, תמיד יש ביקורת, תמיד יש "למה עשית ככה?". וכשאני משתפת אותו שקשה לי, שאני נשברת, שאני צריכה תמיכה, התשובה שלו בדרך כלל היא: "זה מה יש. אם את יכולה לשנות - תשני. אם לא - אז זה מה שיש. מה את רוצה שאני אעשה?" אני מרגישה שהיחס הזה פשוט שובר אותי. אני כבר לא מחייכת כמו פעם. אני עצובה, כועסת ומרוקנת. והכי מפחיד אותי שהפכתי להיות בן אדם שלא חשבתי שאהיה. מה הייתם עושים במקומי? בלי לשפוט, רק בכנות. ❤️