כשאחיות הבעל אדישות לילד שלך - איך מתמודדים עם חוסר הדדיות במשפחה?

אני לא אוהבת את האחיות של בעלי, ואחד הדברים שתרמו לזה הוא היחס שלהן לבן שלנו. כשלהן היו ילדים קטנים, בעלי היה מאוד מעורב בחיים שלהם. הוא שיחק איתם, השקיע בהם ופינק אותם לא מעט. גם המתנות שקנינו להם לאורך השנים היו מבחירה שלנו ומתוך אהבה, ותמיד היינו משקיעים בהן מחשבה ובוחרים משהו שיתאים להם וישמח אותם. גם אני הייתי משחקת איתם לפעמים ומבלה איתם כשהיינו נפגשים. מאז שאנחנו הפכנו להורים, אני מרגישה שאין כמעט שום יחס מצדן. הן מעולם לא קנו לבן שלנו אפילו מתנה קטנה, אבל האמת היא שזה לא באמת הסיפור. אני לא חושבת שמישהו חייב לקנות לילד שלי משהו. מה שמפריע לי הוא התחושה של חוסר עניין. אנחנו אמנם לא מגיעים הרבה כי החיים עמוסים ואין לנו הרבה זמן, אבל גם כשאנחנו כבר נפגשים, הן בקושי מתייחסות אליו. לא משחקות איתו, לא מחזיקות אותו, ולא ממש מנסות ליצור איתו קשר. לעומת זאת, האחים והאחיות שלי, וגם גיסתי (אשתו של אחי), כן קונים לו מדי פעם משהו קטן, אבל זה ממש לא העיקר. העיקר הוא שהם תמיד שמחים לראות אותו, משחקים איתו, מחבקים אותו, מתעניינים בו ומרעיפים עליו אהבה. הוא מאוד אוהב אותם, ולא בגלל המתנות אלא בגלל היחס והחום שהם נותנים לו. קשה לי לראות את הפער הזה. במיוחד כשאני זוכרת כמה אהבה, השקעה ומחשבה השקענו בילדים שלהן לאורך השנים, וכמה אדישות אני מרגישה היום כלפי הילד שלנו. ובכנות, זה לא רק היחס אליו. גם כלפיי אני לא מרגישה שיש יותר מדי עניין או קרבה. לכן עם הזמן אני מוצאת את עצמי מתרחקת מהן יותר ויותר. אין כאן איזה ריב גדול, פשוט תחושה מתמשכת של חוסר הדדיות, של קשר שבו אני לא באמת מרגישה שרואים אותי או את הילד שלי. והיחס שלהן אליו רק מחזק אצלי את התחושות האלה.