אני כותבת ממקום קצת מבולבל ומבואס… אחותי בהריון בחודש חמישי(בלי עין הרע), ויש…

אני כותבת ממקום קצת מבולבל ומבואס… אחותי בהריון בחודש חמישי(בלי עין הרע), ויש לה כבר ילדה בבית. היא בחרה להביא ילדים לבד, ואני באמת חושבת שהיא אמיצה ואלופה על זה. הקושי שלי הוא סביב מה שקורה במשפחה מאז. ההורים שלי מאוד מאוד נרתמים, עד כדי כך שהם ממש מגדלים את הילדה שלה בפועל ומתפעלים את הבית שלה(כביסות וניקיונות). עכשיו, כשהיא בהריון, הם גם לא נותנים לה לעשות כלום, לא בבית ולא עם הילדה. היא רוב הזמן נחה, והם לוקחים על עצמם הכול. מצד אחד! ברור לי שהיא במקום לא פשוט, ואני באמת לא שופטת. מצד שני! זה יוצר מצב שההורים שלי כמעט ולא פנויים לנכדים האחרים… והילדים שלי מרגישים את זה. יש תחושה לא נעימה במפגשים, ופחות כיף להגיע.(אנחנו מגיעים בסופ״ש וההורים שלי לא מצליחים להיות פנויים בכלל לילדים שלי) ניסיתי לדבר איתה על זה בעדינות, לבקש שלפחות כשכולנו יחד תעשה מאמץ להיות יותר עם הילדה, כדי לאזן קצת את הסיטואציה כאן. אבל היא מאוד נפגעה וכעסה. אמרה שאני לא מבינה מה זה לגדל לבד ושזה קשה מאוד (ואני מאמינה לה לגמרי). אני נשארתי עם תחושת פספוס, כי לא הייתה לי כוונה לפגוע, אלא באמת לשפר את האווירה ולשמור גם על ההורים שלי וגם על הילדים שלי. אני גם מרגישה שזה מעמיס מאוד על ההורים שלי, ושעם הלידה הקרובה זה רק ילך ויתעצם ואני קצת חוששת שאגיע למצב שלא נעים לי להגיע אליהם בכלל. איך הייתן מתמודדות עם סיטואציה כזו? האם לדבר שוב? לשחרר? להאיר את הסיטואציה מול ההורים שלי? אשמח לשמוע מה אתן חושבות 🙏