אני כותבת את זה עם לב כבד… עוד סבב של החזרת עובר מוקפא שלא הצליח ואני מרגישה…

אני כותבת את זה עם לב כבד… עוד סבב של החזרת עובר מוקפא שלא הצליח ואני מרגישה פשוט מותשת נפשית. אני באמת נותנת את כל כולי פיזית ונפשית משתדלת להיות חזקה ולהגיד ברוך השם על הכל… אבל יש רגעים שזה כבר נהיה קשה מדי. הכי כואב לי לראות את בעלי נשבר הוא הגיע למצב שהוא בוכה ואומר “למה לכולם יש ורק לנו לא כולם מביאים ילדים ורק אנחנו לא”… וזה שובר אותי מבפנים. הוא לוקח את זה ממש קשה כי הבעיה היא אצלו הספירת זרע נמוכה אבל כמובן שאני איתו ולא נוותר ונמשיך בכל הכוח אלוהים לא שוכח אף אחד אבל אני מרגישה אבודה קצת עייפה מהדרך הזאת מהציפיות ומהאכזבות. כמה הייתי בטוחה שהתשובה תצא חיובית הפעם ובסוף קיבלתי כאפה של החיים. לוקחת דופסטון וקרינון שהתופעות נותנות תחושה שזה הצליח כאבי חזה עייפות עקצוצים בבטן ומה לא… ובסוף מבינה שזה מהתמיכה עצמה ולא כי באמת הצלחנו. מי שעברה את זה איך מתמודדים עם זה? איך ממשיכים לאסוף כוחות אחרי עוד כישלון? איך שומרים על התקווה כשכבר מרגיש שאין כוחות? אשמח לשמוע מכן