פריקה של אישה בחודש תשיעי עם בעל במילואים - תחושת בדידות וחוסר תמיכה

פוסט פריקה אוטוטו שבוע 38 ב״ה , בעל במילואים ואני אצל ההורים שלי כבר כמעט חודש בגלל המילואים והמצב עם איראן . הריון ראשון אני מאוד אוהבת את בעלי ואת המשפחה שלי אבל אני כבר מתחרפנת פה …. אנחנו גרים שעה נסיעה מההורים שלי ואני מתה כבר לחזור הביתה , אפילו ליום אחד של שגרה אבל זה לא אפשרי בגלל המצב הבטחוני והמילואים . יש ימים שמאוד קשה לי , קשה לי פיזית לצאת מהבית לבד למקומות רחוקים ואני די תלויה באנשי המשפחה שיבואו איתי … ואני מרגישה מהם שדי עושים לי טובה כשהם באים איתי . רוב היום אני לא עושה כלום , לא מצליחה להעסיק את עצמי באמת כמו שצריך (חוץ מלימודים פעמיים בשבוע) והדבר היחיד שעוד טיפה מעודד אותי זה קניות לבייבי / לעצמי .. אני לא מבקשת יותר מדי , אני באמת משתדלת להיות כמה שיותר עצמאית בבית ומול בעלי , אבל כשאני מבקשת משהו ואומרים לי שזה בעייתי מכל מיני סיבות , זה פשוט שובר אותי וזה מעצבן אותי שלא מוכנים לבוא לקראתי , גם מצד בעלי וגם מצד המשפחה . לדוגמה - אמרתי לבעלי שכשהוא יחזור , אני הייתי רוצה שניסע הביתה ונביא בגדים לחג וטיפה ננקה את הבית , והוא ישר אומר שיש לו לימודים וקשה לו עם המילואים (שאגב אם הוא רוצה תוך שניה הוא יוצא מהם כן ?) ושעדיף שמישהו אחר יביא בשבילנו. כשאני מבקשת מהמשפחה שלי - הם אומרים שהם עמוסים בגלל פסח וכו׳ … ואני מבינה את שני הצדדים אבל בחייאת , יש פה אישה בחודש תשיעי שבעלה במילואים וקשה לה גם ככה , למה לא לבוא לקראת ? אני לא מרגישה שאני מבקשת יותר מדי , ועם כל ההורמונים כל סירוב כזה גורם לי לבכות ולהסתגר ושאף אחד לא יפנה אליי :( חשוב לי לצי