אני חודש תשיעי ואמא שלי חוטפת אירוע מוחי, לא מצליחה לאכול לשתות , ומרגישה את…

אני חודש תשיעי ואמא שלי חוטפת אירוע מוחי, לא מצליחה לאכול לשתות , ומרגישה את התינוק כאוב כמוני. כולם אומרים להירגע ולא להלחיץ את התינוק, זה חזק ממני, לא מצליחה לנשום כמו שצריך, אני רואה אותה עם צינורות ולא מאמינה שיש סיכוי שהיא לא תפקח את העיניים ותראה את התינוק הזה שדיברנו עליו חודשים שלמים. ואז התאריך מגיע. אמא כבר פקחה עיניים אבל זאת היא באמת, ואני עם מקוניאליים, ומריצים אותו לניתוח אני לחוצה ומפחדת ואין לי את אמא לדבר איתה , מדברת עם בעלי בטלפון והוא אומר לי להתפלל. אני מנסה להירגע כי אני שם לבד ואין לי על מי להתפרק. כולם שואלים אם אני בסדר ואני עונה כן. נכנסת לחדר ניתוח ועוד לפני שפותחים לי את הבטן אני מתחילה לפרכס , מרדימים אותי מוציאים את התינוק ומפרידים בנינו . אני בחדר התאוששות והוא בתינוקייה בלי אמא שלו. עושים לי סיטי כי הםרכוס אולי מגידול או מדימום כלשהו בראש. משאירים אותי שבוע בבית חולים כדי לשלול הכל , אז אני שוב מתפללת. רק אחרי חודש וקצת אני מבינה שהפרכוס הזה היה לחץ נפשי פנימי עמוק שאין כמותו, שתקתי במקום לצעוק, אמרתי שאני בסדר במקום להתפרק. היום אני בסדר , מחזיקה את התינוק שלי ומחבקת את אמא שלי . תודה רבה בורא עולם.