כלכך מבולבלת ולא יודעת מה לעשות. עשיתי הכל בשביל ההנקה הזאת מהרגע שילדתי לידה…

כלכך מבולבלת ולא יודעת מה לעשות. עשיתי הכל בשביל ההנקה הזאת מהרגע שילדתי לידה די טראומטית ובכל זאת אימנתי שאיבה כל 3 שעות ובסוף הגעתי למצב שאני מייצרת חלב ומצליחה לחבר את התינוקת(שגם זה לקח דיי הרבה זמן כי בנתיים נפצעתי ודיממתי מהפטמות) היום התינוקת בת חודש וחצי והסרט הוא כזה - אני כן מצליחה להניק אותה בסופו של דבר אבל לא נראה שהיא כלכך רוצה כבר. כל הנקה מתחילה בבכי ואז יניקה כי רעבה ואז תסכול תוך כדי כי הפיטמה שלי שקועה והיא במלחמות לנסות לתפוס אותה. ניסיתי פטמת סיליקון וגם איתה היא מתוסכלת. בסוף אני מביאה בקבוק שאוב כי מרגישה שלא הספיק לה ושכל ההנקה הייתה מלחמות..ועכשיו אני בתסביכים כי אני שואלת את עצמי אם את כל ההנקה הזאת אני עושה בשבילה בשביל לתת לה את הכי טוב שאפשר ונראה שהיא לא מרוצה אז מה אני עושה? אולי עדיף לוותר על המלחמות המתישות האלו ולתת בקבוק מלכתחילה? כואב לי על זה שכל ההנקה הזו זה חיבור מיוחד שלי ושלה ואני ממש הייתי רוצה את זה אבל אני רואה שהילדה ״סובלת״ נלחמת לתפוס את הפיטמה אין לה סבלנות ונגיד בערב זה מסע של בכי וצרחות ובכלל לא מצליחה לחבר אותה בערב עד שבסוף אני נשברת ונותנת בקבוק.. בקיצור אני ממש מתוסכלת וגם בכללי מתוסכלת על הגוף שלי ומתחילה לחשוב לתת מטרנה אבל מצד שני הרגשות אשם הורג אותי על זה שיש לי חלב וכביכול אני יכולה לתת לה חלב אם שאוב ואחליט לתת מטרנה… אבל אני מרגישה שאני כבר מאבדת את זה…