אני מרגישה חייבת לפרוק קצת, כי אני לגמרי מוצפת מהמצב עם בעלי. זה מתחיל מזה שכבר…

אני מרגישה חייבת לפרוק קצת, כי אני לגמרי מוצפת מהמצב עם בעלי. זה מתחיל מזה שכבר בתחילת הקשר שלי לא ביססתי קשרים חברתיים חזקים עם חברות, והיום אני מרגישה לבד כמעט לגמרי. אין לי הרבה זמן לעצמי, והבילוי היחיד שלי הוא לפעמים סיבוב בקניון לנהוג, להאזין למוזיקה, להסתובב, לראות אנשים, לשחרר קצת לחץ וכן אם אני אראה משהו שאני אוהבת אקנה אקנה. לפני חודש הייתה בעיה בחשבון שלי, לקחתי כסף מהחיסכון של הילד לתקופה קצרה כדי לסגור את המינוס וידעתי שאחזיר לילד כפול בהמשך החודשים, הסברתי לבעלי שזה זמני והוא לא כעס, אבל הסכמנו שעדיף שאבקש ממנו כסף במקום לקחת. מאז אני מרגישה קצת חוסר ביטחון כלכלי, כי יש הרבה הוצאות בלתי צפויות (טיפולים, שיניים וכו’). לפעמים אני מרגישה שכל בקשה שלי למרחב אישי כמו סיבוב בקניון נתקלת בפרצוף או בטון שמעביר תחושה שזה לא בסדר. גם אם אני רק רוצה שהוא ידע שאני יוצאת, הוא מגיב כאילו אני צריכה “אישור”. זה גורם לי להרגיש אשמה או שאני עושה משהו לא נכון, למרות שאני רק רוצה קצת זמן לעצמי. כי הוא יוצא עם חברים פעמיים בשבוע וזה ממש בסדר מבחינתי לעולם לא עושה לו פרצופים על זה.. אני מרגישה שאין לי מספיק מקום חברתי, ואין לי מרחב אישי בלי שהתחושות שלו ישפיעו עליי. אני רוצה לשמוע דעתכן – האם אתן גם הרגשתן ככה במצבים דומים, ואיך אתן מתמודדות עם רצון למרחב אישי מול בן זוג שלא לגמרי מבינים את זה?