סיפור אישי: יחסים מורכבים במשפחת בעלי

החלטתי קצת לפרוק, טקסט אומנם ארוך אבל מאוד מעניין. אם יש לכם כמה דקות תקראו את מה שכתבתי... אין לי יותר את מי ואיפה לשתף כשהגעתי בפעם הראשונה לבית של המשפחה של בעלי, כבר באותה פגישה גיסתי (הכלה הגדולה) התחילה לספר לי דברים רעים על ההורים של בעלי ועל המשפחה כולה. היא אמרה לי שהיא מרחמת עליי שהגעתי להיות כלה דווקא לבית הזה. באותו רגע לא באמת הבנתי למה היא אומרת את זה, ולא ייחסתי לכך יותר מדי חשיבות – אבל המשפט הזה נחרט בי, ונשאר איתי שנים. עם הזמן שמתי לב שבכל מפגש היא לא מפספסת שום הזדמנות לדבר על ההורים של בעלי, ותמיד רק דברים שליליים. היא שיתפה אותי בלשון הרע באופן קבוע, שוב ושוב. אחרי החתונה, אני ובעלי גרנו תקופה בבית של ההורים שלו. זו הייתה תקופה מאוד קשה עבורי. חמי וחמותי התערבו כמעט בכל דבר, והיו לא מעט מצבים שהקשו עליי מאוד רגשית. בתוך כל הקושי הזה חיפשתי אוזן קשבת, מישהי שתבין אותי באמת. באותה תקופה התחלתי לשתף אותה בכל מה שעובר עליי בבית. דיברתי איתה בפתיחות מלאה על הקשיים, על התחושות, על הפגיעות. היא תמיד הגיבה בצורה שהגבירה את הכעס, הייתה מדליקה אותי עוד יותר, אמרה שהיא עברה דברים הרבה יותר קשים, שהם אנשים רעים, שהם לא אוהבים אותנו. אני ממש הייתי זורמת איתה בשיחות ומאמינה לכל דבר. לעיתים, מתוך הכעס שלה, היא הייתה מקללת אותם קללות קשות. אני מעולם לא הגבתי לזה – אני אדם שלא מקלל, ולא מדבר בצורה מגעילה. די מהר התחלתי להרגיש שמשהו בהתנהלות שלה לא מסתדר לי. בזמן שאיתי, בשיחות אישיות, היא הייתה מדברת עליהם בשנאה ובבוז. אבל בפגישות עם כל המשפחה יחד – היא הייתה צוחקת, שמחה, מתבדחת, מתחבקת ומתנשקת איתם כאילו אין שום בעיה וכאילו כל השיחות האלה בנינו לא היו. אז הבנתי שהיא פשוט שמה מסכה. היא צבועה. שהיא לא באמת אכפת לה ממה שאני עברתי, אלא מערערת לי בכוונה את הקשר איתם. ועדיין ניסיתי להצדיק אותה לעצמי. אמרתי לעצמי שאולי היא פשוט צריכה לפרוק לפעצים, אולי היא משתפת אותי ממקום של קושי. אבל לא הצלחתי להכיל יותר את כמות הרוע שיצאה לה מהפה. עם הזמן עברנו דירה, והמרחק הפיזי איתה קצת גדל – אבל גם אז היא המשיכה לפתוח איתי שיחות על ההורים של בעלי, שוב ושוב בוואטסאפ. בשלב מסוים היא שלחה לי הודעה קולית של אמא שלה, שבה גם היא מקללת את המשפחה של בעלי. הבנתי שגיסתי מספרת הכל גם מחוץ לשיחות בינינו, ושכל הדברים יוצאים החוצה. לא הרבה זמן אחרי זה, היא שלחה לי הודעה נוספת. היא סיפרה שהייתה אצל ההורים של בעלי, ושלטענתה הם דיברו עליי קשה מולה: אמרו שהאופי שלי “כבד”, שאני יושבת ולא עוזרת במפגשים משפחתיים, שאני מעלה המון דברים לרשתות החברתיות – דבר שפשוט לא נכון – ועוד טענות רבות. היא סיימה במשפט: “הייתי בהלם שהם אמרו את כל הדברים האלה ממש לידי”. כאן כבר ידעתי בוודאות שהיא משקרת לי. היה לי ברור שהיא מנסה לפגוע בי, לנתק אותי מהם רגשית, וליצור אצלי תחושה שאני לא רצויה. הבנתי שיש כאן קנאה, ופחד שיאהבו אותי יותר, ושכל המהלך הזה נועד להקטין אותי כדי להרים את עצמה. אחרי כל זה פשוט התרחקתי מהמשפחה כולה. לא הצלחתי יותר לשבת איתם, לא הצלחתי להיות נינוחה. הרגשתי שאני מאבדת את עצמי. לפעמים מתעורר בי רצון לצעוק ולחשוף את האמת, להגיד לכולם מי היא באמת – אבל בחרתי לשתוק, כי ידעתי שחשיפה כזו תוביל לפיצוץ גדול ולפגיעה בשלום הבית של כולם. היום, חמש שנים אחרי, אני מבינה מי היא באמת. אני לא מסוגלת לסבול את הצביעות שלה. בכל פעם שהיא רואה אותי היא מחייכת חיוך גדול, מוגזם, כאילו הכל מושלם, כדי לעצבן אןתי אבל זה לא מזיז לי. מה שכן קשה לי, זה התחושה שהיא הצליחה לנצל אותי: את הטוב לב שלי, את הפתיחות שלי, את האמון שלי. היא השתמשה בי כדי לחזק את עצמה, כדי לפרוק רוע, כדי לבנות את הדמות שלה על חשבוני. גם אם אף אחד אחר לא יודע את האמת – אני יודעת. ואני מאמינה שיש עוד אחד שראה הכל: בורא עולם, שראה את כל הכוונות הרעות שלה. הסיפור הזה לא מרפה ממני. הוא מלווה אותי ביום־יום, חוזר לי במחשבות, בכעס, בכאב. אני מרגישה פגועה, מותשת רגשית, מנוצלת ולא מצליחה לשחרר. שמרתי הכל בפנים שנים – ועכשיו זה כבד לי בנפש. הסיפור הרבה יותר מורכב מכל מה שכתבתי, אבל לא יכולתי לקצר יותר מזה.