טיפים להתמודדות עם בחילות בהריון: מה כדאי לדעת?

למישהי היה כאבי גב חזקים ובסוף התברר שזה בגלל דלקת בשתן?

אומרים שאם שמים חגורת בטן אחרי לידה , זה עוזר לבטן להיכנס. מישהי שמעה על זה. ניסתה?

היי בנות (סליחה מראש שזה ארוך). אני חייבת מישהי שתהיה אוזן קשבת שלי. אני נשואה ויש לי תינוק קטן. אנחנו גרים בבית של המשפחה של בעלי כבר כמעט שנה וזה קשה לי מאוד. האופי של האנשים בבית ושלי שונה מאוד, אני בעלת שמחת חיים והם קור לב קיצוני. ניסיתי להשתלב המון, לנסות להבין ולא לשנות אופי של אף אחד מהצדדים, רק כדי שיהיה נוח. שלא תטעו, אני אוהבת את המשפחה שלו, אבל אני מרגישה שבגלל שאני לא מהדם שלהם, לא מכבדים אותי, לא מגנים עליי, ואני תמיד “האחת שיש לה בעיה”. אם אני כועסת על אחת האחיות של בעלי, על צורת התנהגות לא מכבדת מפער גיל, אמא שלו תומכת בהם ונגדי ( וזה בידיעה שיש פה מאוד מסריח) אבל תמיד תגיד שהיא אוהבת אותי, גם אם אבא שלו אוהב אותי יותר. החוסר גבולות ברור, חוסר כבוד, תחושה שאני תמיד הבעיה, וגם כשפוגעים בי מצפים ממני לשתוק, לסלוח ולהמשיך כאילו כלום לא קרה. שורה תחתונה, אני מגזימה או מחפשת לריב גם כשאני משתפת מה שבלב שלי, בידיעה שאני לא בקשר עם משפחתי שנים (בבקשה אל תייעצו לי לחזור לקשר, בחרתי בכך מסיבות הכי קשות בשבילי). כבר חודשיים בעלי מבטיח שנעזוב, שיש פתרון, ויש כסף, ואני מחכה ורק מתאכזבת שוב ושוב. כל ההבטחות שלו נשארות מילים בלבד. כשאנחנו מתווכחים או רבים, הוא אומר לי שאני מוזמנת ללכת אם לא טוב לי, כי אני בחרתי לגור פה אז אני צריכה להתמודד ולא להתלונן ואם לא מסוגלת אז אני אצא אבל מה? בלי הילד. אמרתי לו שהילד איתי תמיד, והוא אמר שהוא יגרום לי בעיות משפטיות אם אעזוב עם הילד. אוף, אני פשוט מרגישה חסרת אונים כבר!! לפני חודש ( לפני מה שהוא אמר על בעיות משפטיות) חשבתי לצאת לעבוד כדי לחסוך ולגור לבד, או לעבוד מהבית ככה אוכל להיות עם הילד אבל גם זה דורש קורס במקום עבודה ואני לא רוצה להשאיר את הילד איתם. אני לא הם לא מכבדים אותי כאמא שלו, לוקחים אותו בלי רשות ומתייחסים אליו כאל בובת משחק, לא תמיד בצורה בטוחה. (מאמינה שאמהות יבינו אותי). בעלי הבטיח שידבר עם חבר שלו שיסדר לי עבודה מהבית תוך שבוע אחרי הקורס, והוא הבטיח לדאוג לזה אבל כמעט חודש של הבטחות עבר, ושום דבר לא קרה ״מילים ריקות מתוכן״. חסר לי פרטיות, ההרגשה של משפחתיות אמיתית, וזה עצוב ברמה שאני מנסה לחייך כאילו זה יעבור, אבל כל לילה חוזרת לבכות. אני לא מחפשת שיפוט או תגובות כמו “מי צודקת״ אני רק רוצה להבין איך להתמודד עם מצב כזה, איך לשים גבולות, ואיך לא לאבד את עצמי בדרך. מה הייתן עושות במקומי? במיוחד שכבר מרגיש לי פה שנגמרה האהבה, או יותר נכון ירדה המון, עם כמה שזה כואב… תודה שהקשבתן לי 💔