אני ובן זוגי חווינו עליות וירידות עוד לפני הנישואים, אך לאחרונה אני מוצאת את עצמי בתחושה קשה של חרטה על הבחירה להתחתן איתו. אני מודה מעומק הלב על הילדים שלנו – הם האור שלי – אבל במקביל אני נחשפת לתכונות אופי שמטלטלות אותי. אני חווה ממנו חוסר אמפתיה כלפיי וכלפי הילדים, והדבר הגיע לאחרונה לשיא. אחרי שתי לידות בהפרש של שנה, בתקופה רגישה ומאתגרת גם פיזית וגם נפשית, הוא מרשה לעצמו להעיר לי על הגוף שלי בצורה פוגענית ומשפילה. הוא מתאמן באופן קבוע, ובמקביל אומר לי משפטים כמו: “את שמנה”, “את בטטה”, “אני לא נמשך אלייך”, ואף טוען שזה מקשה עליו לקיים איתי יחסי מין. הוא גם מצהיר שעליי ללכת לדיאטנית – כאילו זו זכותו לשפוט אותי. הייתי פשוט בשוק. בעיניי, גבר שמודע למה שאישה עוברת אחרי לידות, שמכירה את הקשיים הפיזיים והנפשיים – ובוחר דווקא אז להעיר, לבקר ולהשפיל – אינו מגלה גבריות, אלא עליבות. מי נתן לו את הזכות לפגוע כך? ההתנהלות הזו מזעזעת אותי, והאמת היא שאני מרגישה כלפיו גועל עמוק. אני תוהה איך הגעתי למצב הזה, ומה עושים כשמגלים בדיעבד תכונות שלא ניתן להתעלם מהן.