רציתי לשתף משהו שיושב לי על הלב. בעלי במילואים כמעט כל הזמן, עושה סבבים, ואני נשארת בבית עם שלושה ילדים. רוב הזמן אני לבד, מתמודדת עם הכול לבד — פיזית ונפשית. חמותי מגיעה בערבים לעזור, ואני מעריכה את זה מאוד, אבל מעבר לזה אני מרגישה מאוד לבד. יש לבעלי משפחה גדולה, אחים, אחיות ואף אחד מהם אף פעם לא שואל לשלומי, לא שולח הודעה קטנה של “מה שלומך?”, “את בסדר?” אני לא מחפשת רחמים ולא עזרה גדולה, רק שיראו אותי קצת, שירגישו שאני קיימת ושזו תקופה לא פשוטה בשבילי. עם אח שלי היה במילואים בוודאי שהייתי תומכת בגיסתי, מינימום הייתי שולחת לה הודעה להראות לה שהיא לא לבד. אולי מי שלא חווה את זה לא באמת מבין, אבל המציאות עם שלושה ילדים ובעל שנמצא רוב הזמן במילואים — היא מורכבת מאוד. סתם הייתי צריכה לפרוק 🤍