אין לי זכות להתלונן בכלל אבל קשוח לי להיות אמא לבן שלי קשוח לי להיות רעייה…

אני פשוט עצובה, מאוד מאוד. אנחנו נשואים כבר 6 שנים, עם ילד מהמם בן 3 וכרגע באמצע הריון שני. בסיטואציה לא פשוטה בזוגיות כבר כמה שנים, וכל פעם שאני מרגישה שאנחנו במגמת עלייה, אנחנו שוב נופלים, ויותר עמוק. אני באה מבית מאוד בעייתי, ויש המון דברים והרגלים לא טובים שסוחבת איתי. והוא פשוט מתעב את אמא שלי כ"כ, שכל דבר קטן שאני עושה ומזכיר לו אותה, פשוט מטריף אותו לגמרי. והוא מגיב לזה בצורה מאוד מאוד קיצונית, שכוללת דיבור שפשוט משפיל ומעליב אותי, ברמות הכי קשות- "את אפס מאופס שלא יצא ממנו כלום, כמו אמא שלך", "שמנה" (כן, כמה חודשים אחרי לידה הוא קרא לי ככה במסגרת מריבה), "מכוערת", "הטעות של החיים שלי להתחתן איתך", "את לא שווה אותי". וכמובן זה כל פעם נגמר בשיח על גירושין, שהוא יזרוק אותי ואני אסיים מושפלת ובודדה כמו אמא שלי. יש לי בעצמי המון קשיים עם אמא שלי, ובגדול זו אחת החרדות שלי בחיים להיות כמוה, והוא כמובן יודע את זה ומשתמש בזה ברגעי שפל. אני מטופלת כבר כמה שנים אצל פסיכולוגית, גם כדי לרפא כל מיני מחלות והרגלים רעים שהבאתי איתי מהבית (בגללם הרבה פעמים מתחילה מריבה), וגם כדי להתמודד עם התקשורת איתו, שברור שלא עושה לי טוב או עוזרת לביטחון העצמי שלי. למעשה, היא ממש מקשה עלי להגיב בצורה נכונה לסיטואציות ולקחת אחריות על ההתנהגות שלי, כי התגובה היא ככ קיצונית שכל מה שהיה לפני כבר "נמחק" בראש שלי, ואני פגועה ככ. עכשיו, ברור לי שהרבה פעמים ההתנהגות שלי היא הטריגר לכל המריבות האלה, אבל מבחינתי שום דבר לא מצדיק תגובות פוגעניות כאלה. הוא מסרב ללכת לטיפול זוגי "עד שאני אטפל בכל הבעיות שלי והוא יראה שיפור משמעותי וששווה להתאמץ בשבילי", ואני מרגישה שלא משנה כמה זמן אהיה בטיפול אישי, יש גבול לכמה שאני יכולה לשנות באופן חד צדדי, ובסוף נדרשת גם קצת קצת עבודה מהצד שלו כדי שתשתנה הדינמיקה הזוגית הזו. ואני משתדלת ככ. הוא היה בשנה וחצי האחרונות במעל 250 ימי מילואים, ותמיד נתתי לו את ההרגשה שיש לו גב, אף פעם לא התלוננתי על השוטף. אני מחזיקה את הבית ואת הילד בלי לבקש הרבה, כדי לאפשר לו לעשות תואר שני כמה שפחות עד דאגות, וגם כשהעלה דוקטורט אמרתי לו שאם זה החלום שלו אני מאחוריו. וזהו, אנחנו שוב בבור. מריבה על משהו מטופש ככ, ושוב אמר שרוצה להתגרש. ואני עייפתי מלהחזיק את האחריות על הקשר הזה לבד. ואני שבורת לב כי ככ רציתי משהו אחר, ככ רציתי בית חם ששונה מאיפה שגדלתי, ובחיים לא חשבתי שאגיע למקום כזה. משהו בלב שלי עוד זוכר את ההתחלה שלנו, לפני שהכול התדרדר, והיה ככ טוב והייתה אהבה ככ גדולה, אז אני יודעת שיכול להיות לנו ככה. אבל זה מרגיש כבר כמו פלנטה אחרת שלפעמים אני תוהה אם זה היה חלום. ואני מתקשה לשחרר וזה כואב לי ככ לא יודעת מה הפואנטה של לכתוב תכלס, אולי צריכה מקום לפרוק בלי שמכירים אותי, רק לקבל איזה חיבוק וירטואלי שלא איבדתי את זה לגמרי 💔

היי יש לי תינוק בן חמישה חודשים ולא מפסיקה לחשוב על עוד ילד. מצד אחד ממש בא לי שניים שיהיו חברים ויגדלו ביחד (לי ולאחים שלי יש פער של חמש שנים כל אחד לכן אני רוצה ילדים שיגדלו ביחד). מצד שני ממששש מפחדת שאני אתמוטט ויהיה לי קשה ברמות. ההורים שלי ושל בעלי גרים קרוב אז בעיקרון יש עזרה, אבל עדיין לא משנה כמה עזרה יש אני האמא ואני מתמודדת עם הרוב… מה דעתכן?

מישהי נכנסה להריון בהנקה ישר אחרי שקיבלה מחזור ראשון מהלידה? קיבלתי מחזור ראשון אחרי חצי שנה בזמן הנקה, שכבנו ללא אמצעים גם לפני ובכל זאת קיבלתי מחזור ולא נקלטתי בביוץ הראשון, עכשיו אני בלחץ להקלט כי קיבלתי מחזור וזה אומר שהביוץ מתחיל להסתדר נכון? יש מישהי שתזרוק לי אופטימיות ונכנסה ישר למרות ההנקה? 🙏🏼