היי, מי שקוראת בלי שפיטה בבקשה. אני בת 19, וחודש הבא אמא שנה. אני אוהבת את הילדה הזו אבל לא מצליחה לתפקד אני כל היום בוכה ופועלת על אוטומט. האבא לא בתמונה וכן יודע עליה ולא אני לא מקבלת מזונות זה מסובך ופשוט תסתפקו בתשובה הזו כי זה לא רלוונטי. אני כל היום רוצה לצאת ולא להיות אמא. נמאס לי להחליף קקה ולחשוב על הנקה ועל דאגות כלכליות ולבכות ולהכין לה לאכול ולקלח אותה שאני לא אכלתי והתקלחתי.. נמאס לי להראות עייפה ואיבדתי את הברק מהעיניים, יש רגעים בודדים שאני שמחה וזה שאני יוצאת מהבית. בלעדיה. אני מאוד מתחרטת שלא הקשבתי לכל מי שאמר לי לעשות הפלה. לכל מי שסיפר לי כמה זה סיוט ולא האמנתי לכל מי שהסביר לי כמה זה יקר וחשבתי שאסתדר. לכל העמותות שעלק יעזרו לי. זין. אני אמא מושלמת, הנקתי, קילחתי, דאגתי לכל השטויות צעצועים בגדים נדנדה עגלה איכותית ומותגים וכל השיט, הילדה הייתה איתי עד גיל 11 חודשים!!! לקחתי אותה לגן עם אמא, חוג שחייה לתינוקות, כל הסדנאות וזה כאילו אני מבוגרת שרצתה כבר להתמסד וילדים! היו בהלם מכמה שאני אמא. אבל אתן יודעות מה לא הייתי? ילדה, לא הייתי עצמי. איבדתי את עצמי!! וקיבלתי את כאפת חיי. שהסתכלתי במראה והרחתי את הבגדים שלי ואת עצמי. כמו גבינה מקולקלת. מלוכלכת. ולמי. שבאה להגיד כן אבל אפשר גם שהם ישנים לא מאמי לא שהיא ישנה אני מסדרת את הבית וכביסות ואני צריכה להגיד תודה אם היא ישנה במיטה לבד כי בא לה רק אותי. אז לא להמציא. איבדתי צורה, איבדתי. אני נראית כמו מישהי שפעם הכרתי. שבוע שעבר נסעתי למשפחה שלי שאני לא מסתדרת איתה בצד השני של המדינה והם היו איתה, ואז אני הרווקה חזרה והאור חזר והגברים חזרו והכיף חזר והסיבה לחיות לעצמי. כי היא נטל היא אחריות היא משהו שאין לי ברירה אלא לדאוג גם אם אין לי כוח . ואני לא מסוגלת יותר. אני לא יכולה!!!! ולא אכפת לי דיכאון אחרי לידה או לא. פשוט לא מעוניינת בתפקיד הזה יותר, יש לי טראומה מלהיות אמא. אני רוצה את עצמי בחזרה.