היי בנות .. אני חייבת לשמוע את דעתכן.. זה משהו שאני שומרת בלב הרבה זמן.. היום אני בת 25, נשואה, בעלת תשובה עם 2 ילדים מקסימים שהתגייסתי לצבא הכרתי מישהו.. שהוא באמת היה אהבת חיי היה לנו חיבור שאני לא יכולה לתאר.. ממש חיבור נשמות הייתי מחוברת אליו בכל חלק בגוף שלי ועשיתי הכל מהכל בשבילו .. הקשר שלנו נהפך ללא בריא מלא סבל, דמעות, כאב, זה הפך להרסני הנפש שלי שרפה מכאב ידעתי שאני חייבת לברוח ממנו... בדיעבד אני יודעת שעברתי איתו הרבה שטיפות מוח, הרבה חוסר ביטחון.. היא דאג שיהיה לבד... שיהיה לי רק אותו ושלו יהיה רק אותי .. הוא ניתק אותי מכולם אני לא אפרט כי זה ארוך אבל אהבתי אותו בצורה מטורפת אבל גם ידעתי שאם אני נשארת אני כנראה אאבד את השפיות... לקראת הפרידה שלנו חזרתי בתשובה גם קצת בזכותו שבתות, חצאיות, וכו' ואז זהו זה נגמר הכי כואב בעולם .. זה הגיע מהצד שלי אבל זה ריסק את שתינו בכיתי ימים ולילות ואז הכרתי חברה מפעם שגם חזרה בתשובה יצאנו ולאט חזרתי לחיים .. אחרי חצי שנה הכרתי בחור בסוג של שידוך וסיפרתי לו פחות או יותר את העבר שלי הוא התאהב בי מהרגע הראשון ואני הרגשתי התרגשות ומשיכה.. התחתנו אחרי חצי שנה של היכרות ושמירת נגיעה ואז הכל התחיל להתדרדר... היחסי אישות שלנו לא מספקים עד כדי זה שאני נמנעת מימנו לחלוטין כל מגע אני נזכרת הבחור מפעם מתגעגעת לכל התשוקה והמשיכה ... לאהבה הזאת .. בעלי בן אדם טוב כל כך, אבא מקסים... הוא צדיק באמת אבל אני לא מצליחה להתאהב בו אני רעה אליו ולא בכוונה אני כל כך מתוסכלת ואני מפחדת לעשות צעד דרמתי שהבית לא יהרס .. כל המצב הזה ושישר נכנסתי להריון הביא אותי למצב שאני לוקחת כדורים נגד דיכאון (ציפרלקס) במינון גבוה .. שונאת את החיים שלי מצטערת שהתחתנתי עברתי כמה פסיכולוגיות כי פשוט לא הבנתי למה אני בדיכאון וגם הן לא עזרו לי אבל היום אני מבינה שזה בגלל היחסים שלי עם בעלי אני לא מסופקת , לא נמשכת אני אפילו לא מרגישה שאני אוהבת אותו נשואים כבר 4 שנים ואני פשוט אומללה הוא דואג לי וכל כך אוהב אותי ואני שוברת לו את הלב בגלל דמיון והשוואה לבחור הקודם אבל אני באמת באמת לא מסופקת אני נגעלתתת אנחנו מתנשקים אולי פעם בחודש וגם זה לשניה אני פשוט לא יכולה אני כותבת בדמעות אני כבר מותשת נפשית ממה שקורה אני רוצה אהבה רוצה לחיות אבל הילדים שלי.... הם הכי יקרים לי בעולם איך אהרוס להם את החיים??